בן 47 הגיע לטיפול פשוט בביה"ח - ויצא נכה

כיצד קורה שמנה חד-פעמית של תרופה יוצרת נזק שגורם ל-100 אחוזי נכות? א', בן 47, הגיע ליחידה לטיפול נמרץ בבית חולים גדול בצפון הארץ בשל פצעים נקרוטיים זיהומיים בגבו ובצווארו. הפצעים עצמם - שהם הסיבה בגינה נזקק החולה לאשפוז ביחידה לטיפול נמרץ - מטופלים בהצלחה בסופו של דבר, ובאופן אירוני לא הם אלו שגורמים נזק לחולה בסופו של דבר.

• חדשות ועדכונים נוספים בעמוד הפייסבוק של ynet
  

השאלה שאנו רוצים לבחון היא מה קורה לחולה באותם שבועיים שהוא מאושפז ביחידה לטיפול נמרץ. האם הוא מטופל כראוי? האם "המעטפת" שמסביבו - רופאים, אחיות, יועצים - מתנהלת כנדרש? האם החולה זוכה ליחס מתאים ולטיפול מקצועי? "ראשית, אל תזיקו", הוא עקרון מרכזי באתיקה הרפואית ובשבועת הרופאים. אבוי אם חולה ייצא מבית חולים במצב גרוע יותר ממה שנכנס אליו, על אחת כמה וכמה אם מדובר בנזק שכלל לא קשור לסיבה בגינה אושפז.

לאותו א', גיבורו (הטרגי) של סיפורנו, היו מספר מחלות רקע, שכל אחת מהן, קל וחומר צירוף כולן יחד, היוו גורם סיכון לשבץ מוחי איסכמי אצלו: האחד, לחץ דם גבוה שאיננו מטופל תרופתית. השני, סכרת, גם היא בלתי מאוזנת. השלישי, השמנת יתר (obesity) והיפרליפידמיה (יתר שומנים בדם). הרביעי, היסטוריה משפחתית של שבץ מוחי (כלומר אירועי שבץ מוחי בעבר אצל קרובי משפחתו מדרגה ראשונה).

עוד כתבות בערוץ הבריאות:

• האחות לא זיהתה תסחיף ריאתי ואתי בת ה-38 מתה
• חולה סרטן תובע: המנתחים שכחו 16 כלים בגופי
• ביה"ח "שכח" לפענח הצילום - החולה מת מסרטן
  

כשבוחנים את נתוניו הרפואיים של חולה זה בקבלתו לאשפוז, וכך צריך לעשות, אין תמיהה על שכך שרופאי היחידה לטיפול נמרץ הורו, עם קבלתו של החולה, לשמור על לחצי הדם שלו גבוהים (ערכים של 140-150 לחץ דם סיסטולי) - זאת ניתן לעשות באמצעות תרופות ממשפחת הקטכולאמינים (נוראדרנלין). שמירה על לחץ דם גבוה בחולה שכזה הייתה דרושה כדי למנוע ירידה בזרימת הדם (פרפוזיה) לרקמות המוח, וכתוצאה מכך ירידה באספקת החמצן למוח שתוביל לפגיעה בלתי הפיכה באזורים חיוניים במוח, משמע שבץ.

קשה להאמין, אבל כעבור כשבוע מאישפוזו של החולה ביחידה לטיפול נמרץ, החליט מאן דהוא לא רק להפסיק את הטיפול בתרופות המעלות את לחץ הדם, אלא גם לתת לחולה תרופה המורידה את לחץ הדם. "מאן דהוא", אמרנו, שכן "באורח פלא", נעלמו מהגיליון הרפואי הממוחשב הדפים המתייחסים לאותו יום בו ניתנה התרופה, עקב "תקלה טכנית בשמירת הנתונים", לדברי מנהל המחלקה בתצהיר.

אז מה היה לנו עד עכשיו? צוות רפואי בבי"ח שמתעלם מהוראה רפואית שרופאי אותו בי"ח עצמו נתנו, רופא או אחות, שבאופן חסר הגיון לחלוטין מחליטים להוריד את לחץ הדם בחולה מועד לפורענות, עם לא פחות מארבעה גורמי סיכון לשבץ מוחי עקב לחץ דם נמוך, ותקלה טכנית מסתורית שפגעה במחשבי ביה"ח לא לפני היום הקריטי לענייננו, לא אחרי היום הקריטי לענייננו, אלא דווקא ביום הקריטי לענייננו. 

כצפוי ובאופן לא מפתיע, מיד לאחר מתן התרופה המדוברת, מתחילים לחצי הדם של החולה לרדת בהדרגה, עד שהם מגיעים הם לרמה של 87 לחץ דם סיסטולי (בחולה שלפי רופאי ביה"ח עצמו, אסור שלחץ דמו יירד מתחת ל-140).

לאן נעלמו הרישומים המוקדמים?(צילום: shutterstock)

כעבור כ-7 שעות מגיע אביו של א' לבקרו. הוא מבחין שבנו איננו מזיז את פלג גופו הימני (יד ורגל), ושיד ורגל ימין נפוחות וחלשות. הוא מסב את תשומת לב הרופאים לכך. האב הוא איש מסודר, "יקה" מן הדור הישן, המנהל יומן קפדני בכל יום שבו הוא מבקר את בנו. הוא רושם ביומנו שהוא הסב את תשומת לב הרופאים ושהרופאים אמרו ש"יבדקו, יעקבו וירשמו". ומה רושמים או עושים הרופאים? לא נדע לעולם - התקלה הטכנית המסתורית, זוכרים?

סימני החולשה בפלג גוף ימין היוו תמרור אזהרה מרכזי, שצריך להיות ברור לכל רופא מתחיל, בדבר התפתחות שבץ בחלק מוחו השמאלי של החולה. אך איש לא עשה דבר, ובשעות שלאחר מכן שוב נרשמו לחצי דם נמוכים אצל החולה עד כדי 72 (!) לחץ דם סיסטולי. הנזק המוחי הלך והוחמר. עוד ועוד רקמה במוחו של החולה "מתה".

למחרת היום, הוכנס א' לניתוח הטריה לפצעיו שבגב (הסיבה שבגינה מלכתחילה, כזכור, אושפז בביה"ח). כמו בכל ניתוח, המרדימים הם אלה שאמונים על שמירה על לחצי דמו של החולה בזמן הניתוח. האם מישהו בביה"ח יידע אותם בדבר ההוראה הרפואית מתחילת האשפוז לשמור על לחצי דם של 140-150 בחולה זה? לא. האם מישהו בביה"ח יידע אותם בדבר התרעתו של האב על סימני שבץ מוחי ההולכים ומתפתחים ומכאן על ההכרח שבשמירה על לחצי דם גבוהים למניעת החמרתו של הנזק המוחי? לא ולא. האם אנחנו יכולים לדעת מה נרשם או מה נאמר בין רופאי המחלקה לטיפול נמרץ לבין הרופאים המרדימים בהקשר זה? גם כאן התשובה שלילית, שכן גם ביום זה נמשכה התקלה הטכנית המסתורית מיום האתמול. יחלוף עוד יום נוסף בטרם תיפסקנה התקלות במחשבי ביה"ח, בדיוק כאשר כבר אין צורך לדעת ולברר מה בדיוק אירע.

כך, במשך 3 שעות תמימות של ניתוח, שומרים המרדימים על לחצי דם של 80/60 בחולה זה. אם רק רקמות המוח יכלו לצעוק "הצילו".

גם אחרי הניתוח איש לא שועה לתלונותיו החוזרות של האב על חולשה בפלג גופו הימני של בנו (כן, הכל מתועד ביומנו של האב הדקדקן. שם לא מתרחשות תקלות). חולף עוד כשבוע בטרם מועבר הבן מהיחידה לטיפול נמרץ למחלקה אחרת בבית החולים. רק בקבלתו למחלקה האחרת, נופלות תלונות המשפחה על אוזניים קשובות, מוזמן נוירולוג לבדוק את החולה ומבוצעת בדיקת CT מוח.

הבדיקה מגלה אזורים נרחבים של אוטמים בהמיספירה השמאלית של המוח, אוטמים האופייניים לירידה בזילוח הדם של רקמות המוח עקב לחצי דם נמוכים. עכשיו כבר מאוחר. דבר לא ניתן לעשות. החולה נשאר עם 100% נכות, מרותק לכיסא גלגלים, צד ימין של הגוף משותק, חסר שליטה על הסוגרים, אימפוטנט וזקוק לסיעוד מלא עד סוף ימיו. סוף הסיפור.

אז מה היה לנו? רופאים שלא מקיימים את הוראותיהם שלהם עצמם, כשל בהעברת מידע בין זרועות טיפול שונות בבית חולים,

אי שמירה של בית חולים (בניסוח עדין) על רישומים קריטיים להבנת השתלשלות האירועים שגרמו לחולה נכות כה קשה עד סוף ימיו, התעלמות מתלונות ומהתרעות משפחתו של חולה, והחלטה אחת קטנה על מתן חד פעמי של תרופה שגרמה לנזק כה גדול. ומעל הכל- אדם שנכנס בגלל בעיה רפואית מסוימת לבית חולים, ויצא ממנו עם נזק גדול בהרבה שלא קשור כלל לבעיה בגינה נכנס.

האם לבית החולים תהיה ההגינות לבוא לחולה ולומר לו "טעינו, קח את הפיצוי המגיע לך"? ימים יגידו, אבל לקורא הנבון התשובה ברורה מאליה.

המקרה הנ"ל אירע בשנת 2007 בבי"ח גדול בצפון הארץ, ולפני כשבועיים הוגשה התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי, טרם הוגש כתב הגנה.