שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    באמריקה לא שמעו על מאדנס

    לפני 30 שנה "Our House" סוף סוף נכנס למצעדי הלהיטים של ארצות הברית. אמריקה של שנות ה-80, לא מיהרה להתלהב ממוזיקאים מעבר לאטלנטי. בישראל לעומת זאת, אם רצית להיחשב איכותי, האזנת לצלילים מהממלכה הבריטית - ממאדנס ועד הסמית'ס

    זה קרה לפני 30 שנה בדיוק. להקת מאדנס הבריטית היתה קיימת כבר קרוב לארבע שנים, וזכתה להצלחה מסחררת (או "מטורפת", אם להתחכם בסגנון רשת ג' של שנות השמונים). כל 20 הסינגלים הראשונים שלה, נכנסו למצעדי "עשרים הלהיטים הגדולים" בבריטניה. והאמת? בצדק מוחלט. גם היום, הם עדיין נשמעים טריים, מקפיצים ואחרים לגמרי, בדיוק כמו אז. 

     

    עוד תווי שי ב-ynet:

     

    באופן אישי - מדובר בפיתרון האולטימטיבי לשאלת "איזו מוזיקה להשמיע, בזמן שאתה על ההליכון ורוצה למות", גם בימים אלה ממש. אנחנו מדברים על שירים כמו My Girl, It Must Be Love, Baggy Trousers, Shut up ועוד רבים וטובים. במחצית הראשונה של שנות ה-80, מאדנס היתה אחד משלושת האמנים הבריטיים המרוויחים ביותר, תודות לסיבובי ההופעות האינטנסיביים והמצליחים שלה ברחבי האיים הבריטיים.

     

     

    הלהקה זכתה באותן שנים להצלחה גדולה גם בישראל. הרדיו שלנו לא החמיץ את ההזדמנות לשדר שירים שהם גם שמחים ומקפיצים, אבל גם אינטליגנטיים ומופקים מצוין (נשמע כל כך מובן מאליו, אבל זה לא. שמעתם פה רדיו לאחרונה?). כמי שגדל בשנות ה-80, אני מתקשה לשחזר מסיבה אחת נטולת מאדנס. והרגע שבו צלילי שיר שלהם התחילו להישמע בחדר, היה בדרך כלל השלב האפרי של הערב.

     

    הקליפים המוטרפים שלהם היו הסיבה שבגללה חיכית לתכניות כמו "עד פופ", והסכמת לצלוח בדרך זוועות אייטיז מאזורי קאז'גוגו. בקיצור, הם הפכו לחלק בלתי נפרד מפסקול ההתבגרות של כל ילד אייטיז בישראל, יחד עם הסמית'ס, פוליס, דייר סטרייטס ויו-2. ולכן, קשה אפילו לדמיין, שביקומים מקבילים אנשים בקושי שמעו על שבעת המופלאים.

     

     

    וזה נכון בעיקר ליקום הגדול מכולם - אמריקה. העובדה המדהימה היא, שרק שני סינגלים של מאדנס נכנסו למצעדי "40 הלהיטים הגדולים" בארצות הברית. בכל הזמנים. והראשון שבהם עשה את זה לפני 30 שנה בדיוק - "Our House". אין דה מידל אוף דה מצעד. מקום שביעי, ליתר דיוק. למעשה - דור שלם של אמריקאים פסח כמעט לגמרי על הלהקה המופלאה הזו. הוספתי "כמעט", כי העלייה של MTV, בשילוב הקליפים הייחודיים של מאדנס, הצליחה להכניס אותם גם לסלון האמריקאי. אבל בקטנה.

     

    זה סיפור ספציפי על מאדנס, אבל אפשר למצוא אינספור דוגמאות לפער הגדול שמייצר האוקיינוס האטלנטי, בכל הנוגע לטעם מוזיקלי. גם אם חלק ניכר מהישראלים מתייחסים לארה"ב ולאנגליה כאל אימפריה אחת (בכל זאת, מדברים שם אנגלית), הרי שבכל הנוגע להעדפות תרבותיות, הפערים מצליחים להפתיע בכל פעם מחדש.

     

     

    איך תסבירו, למשל, שמאדנס הצליחה במיוחד בישראל, צרפת, ספרד ויפן? זה נכון, כמובן, גם למדיומים אחרים, כמו טלוויזיה, תיאטרון, קולנוע ועיתונות. האנגלים והאמריקאים חולקים את אותה שפה, אבל משתמשים בה בדרך אחרת לגמרי.

     

    הפער הזה יוצר לפעמים מקרים אבסורדיים, שבהם האמן האמריקני שלא מצליח בארצו נאלץ לנדוד לאנגליה כדי לתקוע יתד, ומשם לתכנן את הפלישה למולדת. ע"ע ג'ימי הנדריקס, שפרץ לעולם הרוק רק אחרי שהקים באנגליה את הלהקה שלו, The Jimmy Hendrix Experience; סיימון וגרפונקל, שחזרו לתודעה בארה"ב דווקא כשפול סיימון החל לפתח קריירה באנגליה; ואפילו ליאונרד כהן הקנדי, שנכשל שוב ושוב בשוק האמריקני - לאורך שנים - ובמקביל נאהב כבר מראשית דרכו בידי הקהל הבריטי.

     

     

    אבל מה שמעניין אותי בעיקר, בהקשר הזה, הוא טעם הקהל הישראלי. אפשר לקבוע, באופן מאד גורף ומכליל כמובן, שמי שנתפס פה, או תפס את עצמו כ"מבין במוזיקה" בשנות השמונים, ולפחות בחצי הראשון של שנות התשעים, נטה תמיד למוזיקה בריטית. מאמריקה הגיעו מפלצות הפופ, כמו מדונה, מייקל ג'קסון ואפילו גאנז אנד רוזס, שפנו לקהל גדול ולא אנין; בעוד שבריטניה ייצרה מוזיקה שהיתה גם מגניבה וקליטה, אבל גם רבת רבדים ועשירה באנדרסטייטמנט. בדיוק מה שצריך, כדי

    להרגיש מיוחד.

     

    הדיסקייה האישית שלי נוטה עד היום באורח מובהק לצד המזרחי של האוקיינוס האטלנטי. גם הדיקטטורה התרבותית ששררה פה בעשורים האלה, דרך גלי צה"ל והערוץ הראשון בעיקר, היתה אנגלופילית במובהק. תחשבו מיכל ניב, למשל.

     

    אבל בעשור האחרון, עושה רושם שהגלגל מתהפך. בעיקר בגלל האינטרנט. פעם שמענו רק על מוזיקאים שמצליחים בגדול בארה"ב, מה שאוטומטית סיווג אותם למתחם כוכבי הפופ הגדולים. אבל היום, דרך הרשת, הקהל הישראלי ה"מבין" פוגש גם באלטרנטיב אמריקאי, וממהר לאמץ אותו.

     

    שלא לדבר על שינויים כלליים בטעם המוזיקלי פה, כמו עליית קרנה של המוזיקה השחורה, פיחות במעמדו של רוק הגיטרות המיוסר, או הפיכתו של הפופ לז'אנר אופנתי, שכבר לא צריך להתבייש בו. כל אלה אומרים אמריקה. ואני אומר - איזה מזל שגדלתי בשנות השמונים. ושזכיתי להכיר את מאדנס.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת אלבום
    מאדנס. לא כבשו את אמריקה
    עטיפת אלבום
    לאתר ההטבות
    מומלצים