השחור החדש

בירור זהות הוא תופעה יהודית מאוד, עם הרבה רגש. לפעמים הזהות היא בחירה, ולפעמים כפייה. יהודה עמיחי כתב שהיהודים הם עם גיאולוגי, עם שברים, התמוטטויות, שכבות וגעש לוהט. הזהות משתנה בהתאם לעוצמת החום, ובשנים הראשונות של מדינת ישראל חשב בן־גוריון להשתמש בחום הגעש הלוהט ככור היתוך – יצירת זהות חדשה ומשותפת שבה מסתדרים בני עדות וזרמים שונים. בתוך תערובת הזהויות שהציפו את המדינה הצעירה, היו החרדים לבושי השחורים עוד שכבה אחת, ולא יותר. יהודים כמו אחרים.

אלא שכור ההיתוך של בן־גוריון נכשל כישלון חרוץ, והמחיר הכבד ביותר היה הוצאת החברה החרדית אל מחוץ למחנה – ויתור של מדינת ישראל על שירות צבאי למי שאינו עילוי לימודי, ויתור על שילוב במעגל העבודה ובעיקר ויתור על תהליך הבירור הישראלי.

בשנים האחרונות צמחו בישראל מכונים וכנסים שעוסקים בבירור עצמי ובשאלות זהות. השאלה "מיהו יהודי‭"?‬ התחלפה בשאלה "מיהו ישראלי‭,"?‬ והיה פה אפילו פעם כותב כה מוכשר שמרוב בירורים הגיע עד לתפקיד שר האוצר. אבל החרדים לא היו חלק מהתהליך הזה, הם נותרו בזהות הישנה. כך השאירו אותם בשיח הישראלי.

היה את האיש ברחוב – אותו ישראלי ממוצע שאוהב פלאפל, את שלמה ארצי ואת "גבעת חלפון אינה עונה" – והיה אותם. עסקו בחרדים באקדמיה, למדו עליהם בבתי־הספר ואפילו בתקשורת מינו כתבים מיוחדים שיספרו עליהם. אבל ההיכרות נותרה שטחית ומרחוק, והחברה החרדית נתפסה כזרם הומוגני שמה שמאפיין אותו זה הצבע האחיד בלבוש ובמחשבה.

את הדוגמאות הטובות ביותר לכך ניתן היה לקבל בשבועיים האחרונים בכלי התקשורת, בתיעוד גיוס לגדוד נצח יהודה בנח"ל החרדי ובצילומים של מחללי האנדרטה לזכר נופלי אסון המסוקים. בשני המקרים הראו המצלמות חובשי כיפות שחורות, האחד לטוב השני לרע. לא דרוש מבט מעמיק כדי לזהות שהחייל הצעיר שמתגייס מגולח למשעי, פאותיו קצרות ורק כיפה שחורה לראשו.

 ההגדרה חרדי רחוקה ממנו. לא דרוש ידע מקיף כדי להבין שילדים שנכנסים חצי ערומים למים, למרות הכיפות השחורות, אינם מייצגים של החברה החרדית. ודאי לא של הלכות הצניעות שלה.

במידה מסוימת, דווקא חוסר היכולת של הציבור הישראלי הכללי להבחין בין שחור לשחור יצר תהליך של זהות משותפת גם איפה שאין. במקום לעודד ריבוי קולות, חוסר ההבחנה גורם לאחדות שורות. בימים אלה ניצבת החברה החרדית בפני שינויים דרמטיים, ואין לה ברירה מלבד השתלבות מרצון או על פי חוק. כבר לא מדובר במיעוט, כפי שהיה בתקופת בן־גוריון, אלא במסה שמשפיעה על האופי והצמיחה הכלכלית של המדינה. כדי לעודד את הקולות המתונים ולהילחם בקיצוניים, צריך קודם להכיר בזהות שלהם – ולהכיר אותם.