שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פסטיבל הג'אז באילת: הילולה בשעת הנעילה
    ערבו האחרון של פסטיבל ג'אז בים האדום, סיכם את שפע הסגנונות שהרכיבו אותו באיזון מוצלח. מדור הנפילים של אל פוסטר ועד לחומרים טריים מחוץ לגבולות הז'אנר של אסתר רדא. הקהל יצא מגדרו
    תמיד טוב שבצוות הניהול האמנותי של פסטיבל בינלאומי בישראל ישב גם נציג מקומי שפועל בעולם הפתוח. קשרים אישיים, שנרקמו לאורך השנים דרך שיתופי פעולה ובעיקר כשמדובר במעגלים רחבים שנעים סביב העשירון העליון של המקצוע, נותנים בדיוק את הדחיפה הנדרשת לגיוסם של הטובים ביותר בתנאים אפשריים בקנה מידה ישראלי.

     

     

    כשעוברים על שמות האמנים שלקחו השנה חלק בפסטיבל ג'אז בים האדום, אפשר בפירוש לומר שפסיפס ה-A List שנרקם בהצלחה ובחכמה רבה, סובב בעיקרו סביב עבודה משותפת והצטלבויות כאלה ואחרות של הסקסופוניסט הישראלי אלי דג'יברי, עם השפיץ של המוזיקאים בסצנת הג'אז כיום.

     

    בין אם מדובר במוזיקאים כמו המתופף האגדי אל פוסטר, מדור הנפילים של הג'אז האמריקני, ונגן החצוצרה וואלאס רוני שאירח - ובין אם בהרכבים שהבטיחו ומקיימים כמו זה של הסקסופוניסט ברנדפורד מרסליס, המתופף אנטוניו סאנצ'ז או הפסנתרן ג'רלד קלייטון, רובם ככולם היו חלק מהדרך המפותלת שעבר דג'יברי. חלקם מנגנים בהרכב הבינלאומי עמו הוא מופיע בשנים האחרונות. זה לא רק פרקטי אלא גם פועל מצוין לטובת הקהל. 

     

    ברנדפורד מרסליס (צילום: מוט קמחי) (צילום: מוט קמחי)
    ברנדפורד מרסליס(צילום: מוט קמחי)

      

    הרביעייה של דג'יברי נעלה את הפסטיבל, גיוס חירום של הרגע האחרון בעקבות ביטולו של הגיטריסט הבריטי, מאט סקופילד. גם זה היתרון היחסי של מנהל אמנותי שבא מהשטח ומחובר אליו היטב. ערב הנעילה כמו זה שקדם לו היה עוד שיא שכבשו במשותף דג'יברי ודובי לנץ, שני מנהלים אמנותיים שפועלים כצוות משלים. לנץ סוחב לכיוון ג'אז עם נגיעות של מוזיקת עולם, דג'יברי הוא הדופק הפועם של הג'אז האמריקני המעודכן והעכשווי - Hard Core אבל עם טוויסט.

     

    זה האיזון והדיוק של התכנית שעשה השנה את הפסטיבל באילת. איזון בין הרכבים חדשים לבין כאלה שנמצאים בשטח כבר הרבה זמן. איזון בין מוכר לתגלית מסקרנת. איזון בין מוזיקאים ישראלים שפועלים בארץ ובעולם לבין שמות בינלאומיים. איזון בין יוצרים שנעים במחוזות הג'אז המסורתי המסוגנן לבין כאלה שמותחים את גבולותיו.

     

    כמעט בכל אחד מהמופעים קיבל הקהל הישראלי טעימות מחומרים חדשים של מובילי ההרכבים. הטריו של הסקסופוניסט הישראלי, אלברט בגר, ביצע יצירה חדשה שנכתבה ימים ספורים לפני תחילת הפסטיבל. דג'יברי ביצע קטעים מתוך Twelve, אלבום שיצא באוקטובר אך זכה לטרום השקה לא רשמית בפסטיבל. הרכב האקורדיוניסטים הפולני Motion Trio, הפתעת הפסטיבל, ביצעו קטעים מתוך אלבום חדש שיצא לפני חודשים ספורים. גם ההרכב של נגן החצוצרה הישראלי, אבישי כהן נשען על אלבומו האחרון Triveni II, שיצא בסוף השנה שעברה.

     

    ג'ון קלייטון (צילום: מוט קמחי) (צילום: מוט קמחי)
    ג'ון קלייטון(צילום: מוט קמחי)

     

    אלה הסגנונות השונים כל כך שלפעמים הופיעו ראש בראש - משובצים בתכנייה זה מול זה - שמעידים על העושר והגיוון שהעמידה התכנייה כאופציה לאלפים שפקדו את הפסטיבל גם השנה. הבולט בהם נרשם ביומו השלישי של הפסטיבל כשרביעיית ברנפורד מרסליס ניגנה מול הטריו של ג'רלד קלייטון. מרסליס, סקסופוניסט עילוי, מגיש מופע מהוקצע, ישר וקולע, חד וחלק, מכוון מטרה. הוא מוקף במוזיקאים מעולים, רביעיית עילית, ובכל זאת משהו שחסר. זה נשמע כמו ביג בנד - תכליתי, מחושב מדי, מתוחם, מובנה, נוקשה.

     

    באותו הזמן ניגן מעבר לרחבת הפסטיבל בנמל אילת, ההרכב של קלייטון. בסצנה הניו יורקית הבאז סביב קלייטון הולך ומתחזק בשנים האחרונות. זו לא רק הביוגרפיה - בנו של הבסיסט ג'ון קלייטון, זה הכישרון יוצא הדופן שעומד בפני עצמו, הדמיון והמקוריות. מלודיה, הרמוניה, זרימה - זה שם המשחק.

     

    האצבעות שלו מרפרפות על הקלידים, נוגעות לא נוגעות והאפקט היפנוטי. יש משהו חשוף ונוגע ללב, בעדינות שבה הוא מגיש את הקומפוזיציות. יש משהו פתוח במבנה שבו מרשה לעצמו הטריו להתנהל. זה מופע אינטימי שהדגש בו אינו על להטוטים וירטואוזיים אלא חיפוש. קלייטון מציע מופע אינטימי מופנם ומלא נשמה.

     

    על המרחב שמפריד בין אל פוסטר לאסתר רדא הישראלית, אין צורך להרחיב. דג'יברי הגדיר אותו כג'נטלמן אמיתי. "הוא כמו האב הרוחני שלי", אמר דג'יברי
    כשהציג את ההרכב של פוסטר שארח אמש גם את נגן החצוצרה וואלאס רוני. "לפני 20 שנה כשהייתי ילד קטן שניגן סקסופון, חלמתי להגיע לפסטיבל הג'אז באילת. אבל הייתי צעיר מדי ולא הרשו לי לנסוע. באותו הזמן שידרו את הפסטיבל ברדיו. אני זוכר כמו היום את שידור הקונצרט של אל פוסטר. זה הדהים אותי. אז לא היה לי מושג שאפגוש אותו, אנגן איתו ויהיה לי הכבוד להזמין אותו לפסטיבל באילת".

     

    ההתרגשות של דג'יברי מובנת מאליה. מדובר באגדה חיה. דקות ספורות לתוך המופע ברור לגמרי מדוע זכה לכינוי: ג'נטלמן. הצניעות של פוסטר יוצאת דופן. הוא מנגן עם הפנים לקהל. המצילה מסתירה את פניו. בין התופים למצילות כפות הידיים שאוחזות במקלות קלילות גם כשהמקצבים הלא אנושיים הופכות את התנועה למטושטשת מרוב מהירות. פוסטר, מתופף פלאי, שומר על אלגנטיות לאורך כל הדרך בלי לאבד את הצ'יל.

     

    באותו העת במתחם אחר של הפסטיבל שרפה את הבמה אסתר רדא. שילוב של אמנים שאינם מגיעים מתחום הג'אז בפסטיבל גרר ביקורת בעבר ובהווה - אבל ככה זה כשהקהל מצביע ברגליים. בשנה שעברה היו שהרימו גבה סביב השיבוץ של דודו טסה ובמידה מסוימת של צדק - המרחק בין ג'אז לבין המוזיקה של טסה גדול. גם השנה שיבוצה של רדא בתכנייה גרר ביקורת על אף שאם מתעקשים ניתן למצוא הקשרים מסוימים בין שתי השפות המוזיקליות. בשני המקרים האולמות היו מפוצצים בקהל שהגיע במיוחד בשבילם.

     

    קיבעונות בצד, השאלה הנשאלת היא האם פתיחת השער גם לקהלים שאינם חובבי ג'אז אדוקים בהגדרתם, תוך שמירה על מינון מאוזן וסביר, לא יכולה לפתוח תיאבון ולסקרן מספיק כדי להציץ ולהיפגע? אתמול היתה זו הצלחה כבירה. לו היתה תקרה במתחם המופע של רדא, אין ספק שהיא היתה עפה גבוה.

     

    רדא עשויה מחומרים שמהם נוצרים כוכבים. יש לה את זה בכל המובנים - הקול, הלוק, הרכב הנגנים המצוין שעוטף אותה. אם מערכת הסאונד היתה מתופעלת כהלכה אולי גם היו מבינים מה היא שרה. קנטרנות לחוד, העובדות מדברות בעד עצמן. נוכחות של נציגי Booking בינלאומיים בפסטיבל, שהביעו עניין, יכולה בפירוש לפתוח בפניה את הדלת למקומות אחרים.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים