קודם תרבות, הספורט כבר יבוא לבד / טור

מספיק לבהות בדקות הקסומות במשחק הפרישה של ראול בברנבאו כדי להבין כמה אנחנו רחוקים משם. ילד ספרדי שלוקח חלק בחוויה רוחנית שכזו יגדל למציאות ספורטיבית אותה אנחנו הישראלים פשוט לא מכירים. זה קיים, זה אפשרי, אבל לצערנו זה רק מעבר לים. "ולא לזנב" - תחלואי הספורט הישראלי

יהונתן משעלפורסם: 06.09.13 , 19:43

אני רואה כדורגל כבר 25 שנה. בזיכרון הספורטיבי הפרטי שלי חקוקים לא מעט רגעים - משמחים, מרגשים, עצובים, מרגיזים - לכל אחד שמור מקום של כבוד על הממיר המקליט שצרוב לי במוח. לפני כשבועיים, בלי שהייתי מוכן, זינק אירוע חדש ובלתי צפוי לצמרת הטבלה.

שנה טובה ומתוקה מ-ynet ספורט:

השעה הייתה קצת אחרי חצות ובזווית העין הבחנתי במחזה לא שגרתי שמתרחש על המסך. על שולחן זכוכית במרכז עיגול האמצע של הסנטיאגו ברנבאו, ניצבו גביעים, מגני הוקרה ומדליות. לפני השולחן עמד נרגש שיאן ההופעות (741) והשערים (323) של ריאל מדריד בכל הזמנים, שבגיל 36 הגיע למשחק הוקרה חגיגי במדי קבוצתו הנוכחית, אל סאעד הקטארית.

ראול מקבל את הכבוד בברנבאו. יחי ההבדל הקטן(צילום: AFP)

לבחור שמחזיק בערימת הגביעים הנוצצת הזו קוראים ראול. זוכרים? חמש פעמים זוכה נעל הזהב של אירופה, מלך השערים של ליגת האלופות בכל הזמנים, שיאן ההופעות של ליגת האלופות בכל הזמנים, מלך השערים של אירופה (בכל המפעלים) בכל הזמנים. בקיצור - אחד מגדולי החלוצים שראה עולם הכדורגל.

מאה אלף אוהדים עמדו ומחאו כפיים במשך דקות ארוכות. האווירה הייתה מחשמלת. ראול הזיל דמעה בזמן שהכרוז מנה את ההישגים, התארים ואינספור הרגעים הגדולים שלו במדי הבלאנקוס. לאחר מכן הוא עלה ליציע, עבר בין האוהדים ונתן נשיקה לאשתו ולכל אחד מחמשת ילדיו.

אוהד קטנצ'יק ביורו הצעירות. מציאות ספורטיבית שונה לגמרי(צילום: EPA)

כבר ראיתי משחקי פרישה בחיי, שמעתי נאומי פרידה ונתתי כבוד לשחקנים שקנו אותו בשנים ארוכות של זיעה שיוצאת היישר מן הלב, אבל היה משהו מיוחד בדקות הקסומות האלה על הדשא המוכר של הברנבאו. ואני מצאתי את עצמי בוהה במסך ומנסה להבין למה.

הרי לא הייתה שם מספרת מרהיבה, שער דרמטי בתוספת הזמן או מבצע אישי יוצא מגדר הרגיל. המחשבה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה קצת מייאשת. מתי, שאלתי את עצמי, נראה גם כאן מעמדים מרגשים וכל כך חשובים? התשובה, אתם כבר יכולים לנחש, מייאשת לא פחות מהמחשבה. למה? כי ילד ספרדי בן 7, שיושב על כתפי אביו ולוקח חלק בחוויה רוחנית שכזו (כן, רוחנית), יגדל למציאות ספורטיבית אותה אנחנו הישראלים פשוט לא מכירים.

גיא פניני ויהונתן שולדבראנד במשחק המפורסם. נו, כמובן - תרבות ספורט(צילום: אורן אהרוני)

מציאות ספורטיבית עליה אנחנו יכולים רק לפנטז - בה ההקשר התרבותי כל כך חזק, עד שלא ניתן להפריד בין האישה, הילדים, החינוך והחברה לבין כדורגל נטו. תרבות ספורט. שתי המילים הכל כך שחוקות הללו, שנזרקות כאן לאוויר באותו קצב שבו מוקמות פה ועדות חקירה, נשלפות מהארכיון לפי הצורך. מלחמת לוזון - לבנת? אין פה תרבות ספורט. עוד קמפיין כושל של הנבחרת? תרבות ספורט כושלת. גיא פניני מאחל ליהונתן שולדבראנד גידול ממאיר בראש? נו, בחייכם, תרבות ספורט.

בין הדמעות של ראול בברנבאו לגביע העולם של נבחרת ספרד עובר קו ישר. את ההישגים על המגרש אי אפשר לנתק מהאווירה, החינוך לסובלנות, הטמעת ערכים החל מגילאי הילדים והנוער, וכמובן - היכולת להכיר תודה לשחקן גדול. הציניקנים שביניכם כבר מניפים את היד בתנועת ביטול, אבל חשוב לומר שאלה לא מילים ריקות מתוכן. לא סיסמאות חלולות. זה קיים, זה אפשרי, זה אמיתי, אבל בינתיים לצערי רק מעבר לים.