שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    דע את היריב
    אהרון (אהר'לה) יריב, ראש אמ"ן בין 64' ל-72', היה התגלמות שיקול הדעת והזהירות. "האיש החכם" לכל עת. על ההיסטוריה של 8200, הנסיעה לאיראן בפורים, הרעיון להציב מצלמה על טיסן והדרך ללב של דיין - בקטע מהספר החדש "מר מודיעין"

    פרק י"ז מתמקד בקדם בינואר 68' עד מרס 69', תקופה שמתאפיינת באירועים ובתהליכים הבאים:

    בקעת הירדן ועמק בית שאן נעשו לזירות המאבק העיקריות בלחימה נגד הטרור של הארגונים הפלסטיניים ובראשם פתח של ערפאת. "המרדפים" אחר חוליות פח"ע החודרות מירדן היו לאבן הפינה במערך ההתגוננות של צה"ל. החלו פיגועים במטוסי אל על, ארגוני המחבלים נעשו לכוח מרכזי בירדן ואיום על שלטונו של המלך חוסיין.

     

    השתקמות מהירה של צבא מצרים, ותקופה של שקט יחסי בחזית תעלת סואץ עד 8 בספטמבר 1968. אז פתחו המצרים בהפגזה ארטילרית כבדה לאורך כל התעלה, וכך עשו גם ב-26 באוקטובר, וגרמו לצה"ל אבֵדות רבות. צה"ל הגיב במבצע מרשים של פגיעה בגשרים על הנילוס ובתחנת טרנספורמציה. בד בבד החל צה"ל בהקמת מערך הגנה מבוצר במרחב התעלה, ובמרכזו כשלושים "מעוזים", שהמצרים נתנו לו את הכינוי "קו בר לב" (וכינוי זה נעשה רווח בישראל לאחר שאומץ בראש ובראשונה בתקשורת). מלחמת ההתשה נמשכה עד אוגוסט 1970. 

     

    חוסר התקדמות במאמץ המדיני הדיפלומטי לקדם את מימוש החלטת מועצת הביטחון 242. ברית המועצות תמכה תמיכה מלאה בעמדת מצרים שדרשה נסיגה מלאה לקווי 4 ביוני 67' ותיאמה עמה את המדיניות. ארצות הברית תמכה במידה מסוימת בעמדת ישראל, אך הדגישה כי בסופו של דבר תיקוני הגבול יהיו מזעריים. צרפת בראשות דה גול הטילה ב-6 בינואר 1969 אמברגו על ממכר נשק למדינת ישראל, בעקבות פעולתה של ישראל בנמל ביירות בסוף 1968.

     

    ב-27 בדצמבר 1968 הודיעה ארצות הברית רשמית על מכירת חמישים מטוסי פנטום לישראל. קדמו לכך דיונים קשים בין רבין, שהחל בפברואר בתפקיד השגריר בוושינגטון, לבין הממשל שרצה להתנות את המכירה בפיקוח אמריקני על המחקר הביטחוני בישראל והצטרפות ישראל לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני.

     

    במישור הבינלאומי, ארצות הברית עדיין מסובכת במלחמת וייטנאם, עם התנגדות פנימית גוברת והולכת למלחמה. ב-21 באוגוסט 1968 פלשו כוחות צבא של ברית המועצות לצ'כוסלובקיה כדי להחזיר את שליטתה ולהחליף בה את הממשלה הליברלית. במזרח התיכון ובמיוחד במצרים הגבירה ברית המועצות את התבססותה.

     

    ממשל רפובליקני החליף את הממשל הדמוקרטי בוושינגטון, ריצ'רד ניקסון נבחר בנובמבר לנשיא ארצות הברית, והושבע ב-20 בינואר 1969. כבר לפני כן הוא שלח שליח מיוחד מטעמו, סקרנטון, למזרח התיכון "לבדיקת השטח". הנרי קיסינג'ר נתמנה ליועץ לביטחון לאומי, וּויליאם רוג'רס למזכיר המדינה שר החוץ.

     

    בישראל החלה הטלוויזיה הישראלית לשדר ב-25 בדצמבר 1968 שלושה ימים בשבוע; מפלגת "העבודה" (איחוד מפא"י עם רפ"י) קמה ב-21 בינואר 1968, וארבעה ימים אחר כך נעלמה בים התיכון הצוללת "דקר", שעשתה את דרכה ארצה מאנגליה. השנה הייתה גדושה בפיגועי פנים, ששיאם ב-12 הרוגים בפיצוץ מכונית תופת בשוק מחנה יהודה בירושלים. ב-26 בפברואר 1969 נפטר לוי אשכול, וב-17 במרס הושבעה גולדה מאיר לראש ממשלת ישראל.

     

    ב-1 בינואר 1968 החל בר לב בתפקיד הרמטכ"ל. ארבע שנים עשה אהר'לה כראש אמ"ן תחת פיקודו של רבין, ומרביתן תחת לוי אשכול כשר ביטחון. מעכשיו שר ביטחון אחר, דיין, ורמטכ"ל אחר. בר לב היה בחירה של לוי אשכול ולא של דיין. היחסים בין דיין לבין בר לב לא היו חמימים; הם היו אנשים שונים לחלוטין ברקעם, בתכונותיהם ובהתנהגותם. לאהר'לה הייתה גישה חופשית לדיין, ודלת פתוחה אצל חברו בר לב. באופן טבעי הוא מצא את עצמו מדי פעם בפעם בתפקיד המפשר והמגשר בין דיין לבר לב - המוציא והמביא. הנאמנות שלו, ההגינות שבו, הדיפלומטיה שהצטיין בה, הסודיות שידע לשמור עליה ואופיו הנוח והחברי - כל אלה עשו אותו למפשר אידיאלי. כל אחד ידע שאם הוא מבקש להעביר מסר כלשהו דרך אהר'לה, המסר יועבר בדקדקנות, בלי סילופים, בדיסקרטיות ובלי לנסות ולהפיק מכך תועלת אישית. כעבור זמן לא רב הוא ימלא תפקיד דומה בין גולדה מאיר לדיין.

     

    אלו מקצת התכונות המאפשרות לאהר'לה לקיים שיתוף פעולה מלא עם המוסד ועם השב"כ בהרמוניה נדירה. השב"כ בראשות יוסף הרמלין הוא שקיבל אחריות על הגדה המערבית ורצועת עזה, ואמ"ן העביר לידיו חלק מהסוכנים של יחידה 154 שנשארו בגדה המערבית. עם מאיר עמית, ואחריו עם צבי זמיר שהחל בתפקיד ראש המוסד בסתיו 1968, שררו יחסי ידידות ושיתוף פעולה הדוקים. שיתוף פעולה זה הניב פרי ליחידה 8200 והיווה תרומה נכבדה להתרעה. אהר'לה יצר את השיטה ולפיה מצטייני יחידה 154 עוברים בתום שירותם באמ"ן לשרת ביחידות האיסוף של המוסד.

     

    אצל אהר'לה היה שיתוף פעולה מלא עם מודיעין חיל הים ועם מודיעין חיל האוויר. ויכוח אחד גדול עם חיל האוויר נקרה בדרכו בעקבות מלחמת ששת הימים. חיל האוויר שוב דרש שה"אלינט" (המודיעין האלקטרוני) יעבור מיחידה 8200 לחיל האוויר בנימוק שה"אלינט" מיועד לאתר ולזהות את שני האויבים של חיל האוויר: המטוסים וטילי הקרקע אוויר. אהר'לה התנגד לכך בתוקף ונימוקו המרכזי היה: אין להפריד בין ה"אלינט" ל"קומינט" (מודיעין של תעבורת שיחות). רק השילוב המלא ביניהם ייתן את המודיעין המלא והטוב. ה"אלינט" יאתר ויזהה את מכ"ם המטוס, וה"קומינט" יירט את הנחיות הבקרה לטייס המטוס. אהר'לה זכה בוויכוח הזה עם חיל האוויר בתקיפות שבה עמד על נושא עקרוני זה, ובנועם שניהל בו את המאבק התקיף.

     

    יריב (שלישי משמאל) בשיחות הפסקת האש אחרי מלחמת יום כיפור ()
    יריב (שלישי משמאל) בשיחות הפסקת האש אחרי מלחמת יום כיפור

     

    תכונותיו של אהר'לה חברוּ לתפיסת הניהול שלו באמ"ן: הוא המנצח על תזמורת המורכבת מאנשים, ציוד ומשימות לאור הצרכים; הוא נותן לכל מפקד "לעבוד", בלי לנדנד, בלי "להיכנס לעצמות", כל זמן שהעבודה מקדמת את המשימות. גדולתו של אהר'לה, והיא תבוא לידי ביטוי מובהק בשנת 1970 הקשה, הייתה בשילוב הנדיר של הבנת המשימות הבוערות והמיידיות, הצריכות לשרת את צה"ל בביטחון השוטף ואת הדיפלומטיה של ישראל במאבקה היום יומי, יחד עם חזון וראייה של צורכי העתיד ומשימותיו. לרגע הוא לא שכח שיש לו שלושה כובעי אחריות (כהגדרתו): קצין מודיעין, מפקד על יחידות וקצין חיל ראשי. בכובע אחד הוא נותן מודיעין למטה הכללי ולממשלת ישראל, בכובע השני והשלישי הוא האחראי לתורה, להדרכה, לאימון ולציוד של כל יחידות אמ"ן, הוא המפקד שלהן, הוא האחראי לאספקת המודיעין לכל יחידות צה"ל באמצעות מחלקות המודיעין של הגייסות.

     

    יש לו תפקיד ייחודי שאין לאף אלוף אחר בצה"ל: מפקד חיל האוויר מפקד על כל יחידות חיל האוויר ומפעיל אותן ויועץ לרמטכ"ל בנושא, אך הוא עצמו אינו מטיס מטוסים ואינו מפציץ לצורך מילוי תפקידו; מפקד גייסות השריון אינו נוהג או יורה בעצמו בטנק לצורך מילוי תפקידו. ראש אמ"ן "יורה" מודיעין כל הזמן לצורך מילוי תפקידו; התחמושת שלו היא המודיעין, והוא עצמו "יורה" אותה לצורך מילוי תפקידו ב"כובע הראשון". הוא עצמו עומד כל יום במבחן. יתר על כן, אם מאזין לתשדורת אויב חיונית מתרשל בתפקידו, ומידע חיוני והתרעתי נשמט ממנו, כי אז גם ראש אמ"ן לא יוכל למלא כראוי את תפקידו ב"כובע הראשון" של קצין המודיעין. אהר'לה הבין היטב, כי החיילת ביחידה 8200 המוצבת בבסיס נידח בסיני, מחזיקה בידה את גורל ההתרעה, ולכן חובתו העליונה כמפקדהּ העליון היא לדאוג שתהיה לה מוטיבציה גבוהה לעבוד.

     

     

    מסוק ישראלי במרדף אחר מחבלים בנחל פירדאן 1968 (צילום: אלי לנדאו, לע"מ) (צילום: אלי לנדאו, לע
    מסוק ישראלי במרדף אחר מחבלים בנחל פירדאן 1968(צילום: אלי לנדאו, לע"מ)

     

    בתחילת השנה בא אהר'לה לסיום קורס קמ"נים. היה זה הקורס הראשון לאחר המלחמה שהתקיים בבה"ד 3, לאחר שזה העתיק את מקומו לחווארה שעל יד שכם. מפקד הקורס היה רס"ן שייע בר מסדה, שאהר'לה ימנה אותו לאחר שנים ספורות להיות קמ"ן פיקוד צפון. אהר'לה נושא כרגיל נאום "ציוני" על האתגרים הצפויים בהיערכות החדשה של צה"ל, וסוקר את שורת הקמ"נים החדשים לקראת חשיפת הדרגות - חלקם יוצבו למודיעין השדה, חלקם ליחידות האיסוף, חלקם למחקר, ואחד מהם ליחידה 269. "זהו הדור הצעיר שיישא על כתפיו את העול הכבד," הוא חושב לעצמו, "הם אלו שיאפשרו לי לעמוד פעם בשבוע בפני פורום מטכ"ל ולדווח לו על המתרחש אצל האויב. הם יקנו לי את הביטחון במודיעין שאני מוסר לרמטכ"ל ולשר הביטחון." הוא התחיל לעבור בין השורות, סוקר את הקצינים החדשים, נעצר מדי פעם בפעם מול אחד החניכים, שואל אותו לשמו, למקום מגוריו והיכן למד. כך הוא נעצר ליד קצין נמוך קומה כמוהו. "מה שמך, קצין?" הוא שואל אותו. "נעם שפירא," משיב לו הקצין הטרי. "מהיכן אתה?" "מחיפה." "היכן למדת?" "בבית הספר הריאלי." "מאיזו יחידה אתה?" "יחידה 8200," לוחש נעם. "'קומינט' או 'אלינט'?" "קומינט מצרי," משיב נעם ביתר לחש. אהר'לה מתייק את השם במאגר המוחי שלו וממשיך בסקירת הקצינים, ואז הוא נתקל במישהו מוכר לו, עמית בן חורין מיחידה 269, בן קיבוץ עין השופט, והוא לוחץ את ידו בחמימות. ב 23 באוקטובר 1973 צלף מצרי ישים קץ לחייו.

     

    כשאהר'לה עושה דרכו לתל אביב, ומכונית הפלימות' המצוחצחת גדושה טרמפיסטים, שירי יהורם גאון בוקעים מהקלטת ששׂם טורקו, השמים קודרים, גשם קל מתחיל לרדת, אך רוחו של אהר'לה טובה עליו. עוד נִדבך של קצונה צעירה התווסף לבניין ההולך וגדל של חיל המודיעין. עמוס חורב מסר לו לפני כמה ימים כי הוחלט סופית שמחנה הגדנ"ע הנמצא בבסיס גלילות יפונה, והשטח יימסר לידי חיל המודיעין. אפשר להתחיל לתכנן את הפיכת המקום לבסיס הדרכה של חיל המודיעין, שיקבל את השם בה"ד 15.

     

    הראש של אהר'לה עובר להילוך גבוה. אסור לבזבז זמן. צריך להקים צוות הקמה, ואם הכל יֵלך למישרין, אז כבר בשנה הבאה קורס הקמ"נים יערוך את מסדר הסיום בגלילות, לא הרחק ממפקדת יחידה 8200. מי יעמוד בראש צוות ההקמה? אהר'לה מתייעץ עם דודיק ועם צביקה לידור, מאבות המודיעין הקרבי ומי שיתמנה בתוך זמן לא רב רמ"ח ארגון במקום איצ'ה. הבחירה נופלת על סא"ל רומי בן פורת, מסיירי הפלמ"ח, קמ"ן פיקוד מרכז ודרום, מדריך ראשי של קורסי המודיעין, ובשנים האחרונות מקימו ומפקדו של בית הספר למודיעין באתיופיה מטעם צה"ל. אהר'לה מנחה אותו אישית, עוקב במשך כל השנה אחר התקדמות עבודת הצוות: התאמת המקום לכל הקורסים של המודיעין ובכלל זה הקורסים של יחידה 8200, הכנת תיקי הקורסים, קביעת המשטר והמשמעת, קביעת התקנים והאיוש, הציוד והעזרים הנדרשים, ועוד שורה ארוכה של נושאים. התקן הצה"לי שנקבע למפקד הבה"ד הוא אלוף משנה. אך טבעי היה שרומי יועד להיות המפקד הראשון, כמו שאהר'לה היה ראש צוות ההקמה של פו"ם ומפקדו הראשון.

     

     

    תחילתה של שנת 1968 הביאה בכנפיה בשורה משמחת לאהר'לה. מה שציפה לו שנים יתחיל להתגשם. בביקורו של אשכול בארצות הברית הוא נפגש עם הנשיא ג'ונסון בחווה שלו שבטקסס ב-8-7 בינואר. בתום הפגישה יצאה הודעה משותפת, ונאמר בה בין השאר: "הנשיא וראש הממשלה הצהירו על נחישותם האיתנה לעשות כל מאמץ על מנת להגדיל את תחומי השטח הרחב של הבנה, שכבר קיימת בין ישראל וארצות הברית, והסכימו על כך שביקור ראש הממשלה קידם את המטרה הזאת."

     

    במשפט זה הייתה טמונה פריצת הדרך הגדולה בתחום יחסי המודיעין בין אמ"ן למודיעין משרד ההגנה של ארצות הברית (DIA). כמה ימים לאחר המפגש בחווה הודיע הנספח הצבאי בוושינגטון, האלוף יוסף גבע, לאהר'לה בעקבות שיחותיו בפנטגון:

     "שיחות ג'ונסון אשכול בנושא חילופי מודיעין פתחו את השער ליחסים יותר הדוקים בין השירותים... ב-DIA מכינים את מרב האינפורמציה וההערכות לגבי המזרח התיכון לקראת ביקורו של ראש אמ"ן... הפנטגון ממליץ לדחות את כל הדיונים על היחסים בין המודיעין של צה"ל לבין ה-DIA עד ביקורו הקרוב של ראש אמ"ן בוושינגטון."

     

    בסוף פברואר תחילת מרס 1968 בא אהר'לה לארצות הברית לחגיגה משולשת: מסע הרצאות בעבור "המגבית היהודית המאוחדת", המסע הראשון שלו אצל יהדות ארצות הברית כראש אמ"ן, בפסגה שלאחר מלחמת ששת הימים; ארוחה חגיגית לכבודו בביתו של שגריר ישראל בוושינגטון יצחק רבין, עם כל הסלתא ושמנה המדינית והביטחונית של וושינגטון; סדרת מפגשים בפנטגון וב-DIA, והשיא - חתימת מזכר הבנה לשיתוף פעולה בין אגף המודיעין של צה"ל לבין ה DIA. על המזכר חתומים שלושה: אלוף אהרון יריב, לויטננט ג'נרל ג'פ קארול (J.F.Carrol) ראש ה DIA, וולטר רוסטואו (Rostow) היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ונסון. המזכר קובע כי שני הצדדים יחליפו מידע בנושאים צבאיים בלבד המשותפים לשניהם, כפי שיוסכם עליהם. המזכר, שישמש מעתה בסיס לכל הקשרים, נקרא הסכם CYR, על שם האותיות הראשונות של השמות: קארול, יריב, רוסטואו.

     

    חילופי המידע החלו בפועל כבר בסוף ינואר 1968, ובמרס נעשתה פנייה ל-DIA (מודיעין הפנטגון) לקבל תצלומי אוויר של מטרות גדולות במצרים. מודיעין הפנטגון העביר את רשימת הנושאים לשיתוף הפעולה: סוריה, עיראק ומצרים בכל הנוגע לנושאים צבאיים, כמו סדר כוחות, היערכות, טילים, יבשה, אוויר, ים; כל מה שקשור למעורבות הסובייטית במזרח התיכון, ובכלל זה הצי הרוסי בים התיכון; אישים רוסים העוסקים במחקר פרויקטים ביטחוניים בברית המועצות וגרורותיה; כל הפרטים הנוגעים לפרויקט הטילים המצרי. על הפרק עלה נושא המפגש הראשון בין מודיעין הפנטגון לאמ"ן. אהר'לה חיכה לו בכיליון עיניים. זה יֵצא אל הפועל רק כעבור למעלה מחצי שנה, אבל שיתוף הפעולה יצא לדרך, יתד אסטרטגִית שאהר'לה זכה לתקוע אותה. כעבור זמן מה סוגיית המעורבות הרוסית במזרח התיכון ההולכת וגוברת תאפשר לאהר'לה להופיע כשותף בכיר בחזית המאבק המודיעיני של המערב עם הטכנולוגיה והחימוש של ברית המועצות.

    יאסר ערפאת עם נשיא מצרים ב-1968 אנואר סאדאת (צילום: אי פי איי) (צילום: אי פי איי)
    יאסר ערפאת עם נשיא מצרים ב-1968 אנואר סאדאת(צילום: אי פי איי)
     

    באחד הימים הגשומים של ינואר 1968 מודיע מוטי הרל"ש לאהר'לה כי שמוליק גורן נמצא בחוץ ורוצה לראותו. "שייכנס," הוא אומר למוטי ומסדר את הניירות שעל השולחן. שמוליק נכנס, נרגש, מניח על השולחן ערמה של צילומים חדים וגדולים. אהר'לה מתחיל להביט בהם, משתומם, ושמוליק מסביר: "אלו צילומי הקרקע הראשונים של גשרים בסביבה חדשה. צילם אותן הסוכן 'בובה 2' (שם בדוי). הישג ראשוני בלתי רגיל. הבחור לקח סיכונים, זה עלה לנו הרבה כסף, אבל תראה את התוצאות." "שמוליק, כל הכבוד," אמר לו אהר'לה, קם, ניגש אליו וטפח על שכמו. מאחד התאים של שולחנו הוא שלף בקבוק ויסקי משובח. שמוליק חזר למפקדה שלו בירכתי הקריה וסיפר בחגיגיות על ההתלהבות של ראש אמ"ן מההישג של היחידה. כולם התרגשו. לקבל מחמאות מאהר'לה הייתה בעבורם מתנה נהדרת, ממריצה לעוד הישגים.

     

    בין המתרגשים היה רס"ן שבתאי בריל, רמ"ד הפעלה (מעין קצין מבצעים) ביחידה 154. הוא היה קצין ביחידה 8200 שהושאל ליחידה 154 לפרק זמן קצוב. היה לו חוש טכני, והוא שאל את עצמו: למה אי אפשר להביא צילומים מאזור תעלת סואץ בצורה זולה יותר ומסוכנת פחות? בימים ההם רווחה האופנה שילדי עשירים בישראל קיבלו לבר מצווה שלהם מתנות מארצות הברית ובכלל זה טיסנים מונחי רדיו. "למה," הוא שאל את עצמו, "אי אפשר לקחת טיסן, לחבר אליו מצלמה, לשגר אותו אל מעבר לתעלת סואץ ולהביא צילומים?" האם זה אפשרי? שבתאי הלך למדריך טיסנים בגדנ"ע, לחובב טיסנים בחיל האוויר, התעודד מדבריהם, והגיע עד ראש מחלקת פיתוח אמצעי לחימה בחיל אוויר. זה הסביר לו כי חיל האוויר "נעול" על פיתוח מטוס ללא טייס לצורכי צילום, ואינו מתעסק בטיסנים הטובים למשחקי ילדים. שבתי לא הרים ידיים. הוא סיפר לשמוליק גורן על הרעיון ועל מאמציו, וביקש אישור לקדם את הנושא נוסף על תפקידו. גורן התלהב: "אני אוהב לעבוד עם אנשים כמוך החושבים 'מחוץ לקופסה'. אף על פי שהנושא אינו בתחומי עיסוק יחידה 154, תתחיל לעבוד על זה. אם לא יועיל, בטח לא יזיק."

     

    ושבתאי התחיל לעבוד. בהזדמנות הראשונה סיפר שמוליק לאהר'לה על שבתאי והטיסן. אהר'לה נדהם בהתחלה, אך מיד הפליט: "יופי, קדימה, להמשיך, אבל לא לשכוח שזה יעלה גם קצת כסף. זה יהיה כבר העסק של רמ"ח איסוף החדש" (אברהם ארנן עמד להחליף את אלי זעירא).

     

    כמו בכל שנה העמיד אהר'לה את עצמו בראש הוועדה להכנת נשף פורים. וכמו בכל שנה דאג אהר'לה במהלך השנה לאירועי הגיבוש והעלאת המורל של הסגל הבכיר: טיול גדול לסיני, קומזיץ שהשנה היה בו ייחוד מסוים כפי שנראה, ויום של חשבון נפש (ח"ן) משובב קיבה ומוח. השנה הוקדם במעט נשף הפורים. אהר'לה נענה להזמנת המודיעין האיראני לבוא לטהרן בראש משלחת דווקא בזמן חג הפורים. היחסים עם איראן ידעו ירידה ועלייה בעקבות מלחמת ששת הימים. בימי "ההמתנה" נקטו השאה והצמרת המדינית של איראן עמדה אנטי ישראלית, והצטרפו ל"עליהום" של העולם הערבי על ישראל. בעקבות ניצחונה של ישראל שינו ראשי השלטון באיראן את יחסם וביקשו לשגר לישראל משלחת קצינים בכירה ביותר כדי "ללמוד ולהתרשם מהניצחון הישראלי המזהיר". אהר'לה התנגד לכך בתוקף כדי ללמדם לקח. בסופו של דבר הוא התרצה. היחסים בין התעשיות הביטחוניות של ישראל לבין צבא איראן החלו לקבל תנופה בשנת 1968 בניצוחו של הנספח הצבאי נמרודי, שהתמנה גם לנציג משרד הביטחון באיראן.

     

    אהר'לה עמד כל שנה בראש הוועדה להכנת נשף פורים ()
    אהר'לה עמד כל שנה בראש הוועדה להכנת נשף פורים
     

     

    ברקע כל זה בא אהר'לה לביקור של שבוע באיראן. נלוותה אליו רעייתו נחמה, וחברי המשלחת היו מרושי (שלמה מרום), לייזר צוקרמן, אברהם ליף וראש ענף ר' דויד לוין, הממונה על הקשרים עם גורמי המודיעין הזרים. זהו בעיקרו טיול של כיף, התרגעות לראשי הענפים המרכזיים של המחקר. המשלחת משוכנת במועדון הקצינים בטהרן, ארמון לתפארת. לאהר'לה ונחמה מוצעת סוויטה מלכותית בנוסח "אלף לילה ולילה", אבל הוא מסרב. הוא ישהה בחדר "רגיל", כמו כולם. והוא עם כולם בהווי של המשלחת, חופשי, נחמד, לא מפקד שמפחדים לדבר לידו.

     

    בנות הלשכה חיכו בכיליון עיניים לחזרתו בציפייה לפיסטוק החלבי הנהדר שהיה רגיל להביא מטהרן. ב-15 במרס הוא חזר מטהרן; ב-18 במרס עלה אוטובוס תלמידים על מוקש ליד אילת - שלושה הרוגים ו-16 פצועים. באותו יום נהרגו שני חיילים בהיתקלות בעמק בית שאן. הוחלט על מבצע נגד בסיס מחבלים גדול של הפת"ח בכרמה, שבבקעת הירדן בצד הירדני, ובצאפי שבנאות הכיכר בערבה. אהר'לה רואה במבצע משום איתות למלך חוסיין לפעול נגד הפת"ח, ועיקר מרצו מופנה לתחום ההסברה. הוא ממליץ, ובר לב מקבל, שעם הכוחות הלוחמים יהיו רק כתבי "במחנה", וצלם מיחידת דובר צה"ל. הפעולה הסתבכה ולוותה בכשלים מבצעיים חמורים. הפעולה הבהירה כי אין זה "יום שביעי" למלחמת ששת הימים. לא רק זאת, מיד בעקבות המבצע התחדשו הפיגועים מתוך ירדן והחזית הירדנית הפכה לפעילה ביותר בביטחון השוטף.

     

    סיור צבאי באזור סואץ ב-1969 (צילום: משה מילנר, לע"מ) (צילום: משה מילנר, לע
    סיור צבאי באזור סואץ ב-1969(צילום: משה מילנר, לע"מ)

    שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד מרכז זאבי בסיור בחברון ב-1969 (צילום: דוד רובינגר) (צילום: דוד רובינגר)
    שר הביטחון דיין ואלוף פיקוד מרכז זאבי בסיור בחברון ב-1969(צילום: דוד רובינגר)

    מבחינת אהר'לה היה במבצע גם כישלון בתחום הסיקור התקשורתי. תא הכתבים הצבאיים פנה אליו בתלונה על שהם לא התלוו לכוחות, אבל נודע להם שאנשי גלי צה"ל ועיתונאים אחרים כן התלוו לכוחות. אהר'לה השיבם שתלונתם אינה מוצדקת משום שחוץ מאנשי "במחנה" לא התלוו עיתונאים אחרים לכוחות. להוותו הוא גילה כעבור זמן קצר כי טעה, ותא הכתבים הצבאיים צדק. הוא לא היסס, וב-31 במרס הוא שלח את התנצלותו לתא הכתבים הצבאיים, בהביעו תקווה "שיקבלו התנצלותו הכנה מתוך הבנה וברוח טובה".

     

    במישור המודיעיני היה לאהר'לה ברור שמוכרחים לחזק את נושא הפח"ע בתחום המחקרי, הן בהיבט המדיני והן בהיבט המבצעי.

     

    הסיבות להיעלמותה המסתורית של "דקר" ב 25 בינואר 1968 היו צי"ח (ציון ידיעות חיוניות) מיוחד. והנה באחד מתדרוכי המחקר השבועיים אצל אהר'לה, מרים את ידו רס"ן ממחלקת האיסוף, איש ביטחון שדה במקורו, ומבקש לדווח כי היו בידינו ידיעות מוקדמות על כוונת הערבים לפגוע בכלי שיט של ישראל הנמצאים בבריטניה. הכול מביטים עליו בתימהון. אהר'לה נדהם: הייתכן? האם באמת היו ידיעות ולא שמו אליהן לב? הוא מטיל על סא"ל אברהם אלזון, ראש ענף ביטחון שדה, לבחון את הנושא. הדוח של אלזון מרגיע את אהר'לה. לא הייתה שום ידיעה קונקרטית בנושא, ולא נמצא שום סימוכין להתעניינות מיוחדת של שירותי המודיעין הערביים בצוללות שרכשה ישראל מבריטניה; כמו כן נמל פורטסמות שבאנגליה, משם יצאה "דקר", לא היה יעד מודיעיני של שירותים אלה. כל מה שנמצא הוא דיווחים מ-1967-1966 על כוונות לפגע בתחבורה הימית והאווירית של ישראל מאירופה לישראל - ידיעות כלליות, ולא קונקרטיות. תחקור הרס"ן שהעלה את הסוגיה בתדרוך ראש אמ"ן, העלה שהוא אמר זאת כהערכה בלא שתהיה בידו ולוּ ידיעה ממשית אחת.

    הצוללת "דקר" לפני מסעה האחרון ב-1968 (צילום: דובר צה"ל) (צילום: דובר צה
    הצוללת "דקר" לפני מסעה האחרון ב-1968(צילום: דובר צה"ל)

     

    אהר'לה גילה רגישות קיצונית למקרים שבהם קציני מודיעין כתבו ודיווחו דברים שאינם מבוססים על מידע. "אם אין לכם מידע," הוא היה נוהג לומר, "תדגישו זאת ותגידו במפורש שמדובר בהערכה בלבד." ופעם בכנס קצינים הוא אמר: "אני לא אוהב שבמסדרון באים אלי ואומרים לי ש'יש ידיעה כזאת וכזאת ומוכרחים לעשות ככה וככה'. רגע! בואו ניכנס לחדר ונתחיל לבדוק את הידיעה: מתי דוּוחה, מי דיווח, מי אמר למי, מי המקור, מה דיווח בעבר בנושא." אהר'לה כבר למד על בשרו במשך שנים איך אפשר "לספסר" במידע, ולא בסתם מידע, אלא בכזה הנוגע לביטחון המדינה.

     

    בסוף מרס הגיע מידע, ולפיו המצרים נותנים עדיפות גבוהה לפיתוחו של חיל האוויר כדרך הטובה ביותר לפתרון צבאי. לכן שאיפת מצרים היא לרכוש מטוסי תקיפה מסוג חדש, במשולב עם מטוסי תקיפה קיימים מסוג סוחוי 7. נאצר יבקר בקרוב במוסקבה ויעלה את הדרישה לרכש המטוסים.

     

    מפא"י ורפ"י התאחדו, גולדה מונתה לראש הממשלה (צילום: משה מילנר, לע"מ) (צילום: משה מילנר, לע
    מפא"י ורפ"י התאחדו, גולדה מונתה לראש הממשלה(צילום: משה מילנר, לע"מ)

     

    זאת נקודת ההתחלה של הנושא האווירי המצרי שיעסיק את ראשי מצרים בשנים הבאות, ובייחוד את אנואר סאדאת, יורשו של נאצר, ואת המודיעין הישראלי: האם מטוסים חדישים מתוצרת ברית המועצות (וכל כמה שנים יש מטוס חדיש יותר) בחיל האוויר המצרי הם תנאי בעבור מצרים לפתיחת מלחמה כוללת? מודיעין חיל האוויר לומד את הידיעות שהגיעו, ובדיון רב משתתפים אצל אהר'לה הוא מציג את הערכתו: מדובר במטוס חדיש מדגם מיג 23. המצרים ישאפו להגיע לשתי טייסות מטוסי תקיפה מסוג מיג 23 ושתי טייסות של מפציץ חדש מסוג טופולב 16. טייסות מבצעיות כאלו יהיו בידם בשנת 1972. צריך להמתין לביקור נאצר במוסקבה כדי שיהיה אפשר לדעת האם הסכימו מנהיגי ברית המועצות לספק למצרים את מטוס המיג 23.

     

    באותם הימים היה אמ"ן בעיצומה של הערכת מודיעין חצי שנתית, וזו הוצגה למטכ"ל ולדרג המדיני במהלך אפריל. ההערכה הביאה שפע של נתונים על התעצמות צבאות ערב ביבשה, בים ובאוויר. הנתונים הצביעו על כך שלצבאות מצרים וסוריה יש עתה הרבה יותר אמצעי לחימה ומסגרות לחימה משהיו להם ביוני 1967. פרק חדש בהערכת המודיעין יוחד הפעם למומחים וליועצים הרוסים במצרים, שמספרם הלך וגדל וכבר הגיע לאלפים.

     

    הסיכונים עד שנת 1970 שצפתה ההערכה היו אלו:

    הגברת הפח"ע ותקריות גבול, בעיקר בירדן, אך גם במצרים. מצב זה עלול להביא להידרדרות עד כדי מלחמה עם ירדן.

    כבר בשנה הקרובה (1969) תיתכן פעולה צבאית של מצרים להשגת יעד אסטרטגי מוגבל, בהתבססות על כושרה ההגנתי. למשל, תקיפת שדה תעופה ישראלי, תקיפת דימונה, תפיסת מאחז מוגבל ממזרח לתעלת סואץ, בעיקר בצפון התעלה.

    בסבירות נמוכה לשנתיים הקרובות: ניסיונות מצריים/ערביים להשיג מטרה אסטרטגית כוללת, למשל: השמדת חיל האוויר הישראלי; כיבוש כל אזור תעלת סואץ; מתקפה יזומה כלל ערבית.

    סבירות נמוכה להפעלה גלויה וישירה של כוחות צבא סובייטיים נגד ישראל במקרה של יוזמה ערבית. לעומת זאת, ברית המועצות לא תוכל לעמוד מנגד במקרה של מתקפה ישראלית, יזומה שתסכן את המשטרים במצרים ובסוריה. במקרה כזה תעלה הסבירות להתערבות ישירה (כמו, הפגזה מהים, הפעלת טייסים רוסים), או עקיפה (כמו משלוח טייסות לביקור במצרים, הצבת כלי שיט מול סיני, סיוע בלוחמה אלקטרונית).

     

    ההיסטוריה מלאה בפרדוקסים מעציבים. תעבור כשנה וחצי וייווצר מצב שמשטרו של נאצר יהיה בסכנה מחמת פעילותה היזומה של ישראל. דווקא אז יישכח כל מה שנכתב בהערכת המודיעין של אפריל 1968 על המעורבות הצבאית הרוסית הישירה - וניווכח בכך בהמשך.

     

    אוניות הצי הרוסי פוקדות את נמלי סוריה ומצרים. לקראת חג הפסח מגיעה לביקור ידידותי במצרים טייסת של מטוסי טופולב טו 16. ואז, לקראת סוף אפריל, באה למצרים בחשאי טייסת (12 מטוסים) של מטוסי טופולב טו 16. הייתה זו טייסת סיור של הצי הסובייטי. היא התמקמה בשדה התעופה קהיר מערב, ומשם יצאה לטיסות סיור מעל האגן המזרחי של הים התיכון. בזמן הטיסות, הקשר של המטוסים הוא עם אוניות הצי הרוסי ועם שתי תחנות קרקע רוסיות - האחת בקהיר והאחרת באלכסנדריה. הדב הרוסי תקע בראשונה את כפותיו באדמת מצרים. עד אז סירבה מצרים להעניק לברית המועצות בסיסים בשטחה. עתה, עקב התלות הרבה שלה בברית המועצות היה עליה להסכים. בדיון מסכם שאל אהר'לה: "האם זהו הצעד המצרי הראשון לגרירת ברית המועצות להתחייבויות ביטחוניות נוספות למצרים?" - השאלה נשארה לפי שעה בלא תשובה. כעבור זמן לא רב תיתן המציאות את תשובתה.

     

    מודיעין חיל האוויר החל ללמוד ולהכיר את הפעילות האווירית הזאת, ויחידת "מסרגה" הקטנה, הנבנית בראשותו של טוביה פיינמן, נתקלת באתגר הראשון הרציני שלה. עד אז עיקר טיפולה היה במומחים וביועצים הרוסים. מעכשיו לפניה יחידה עם טייסים רוסים המדברים רוסית.

     

    יחידה 269 בפיקודו של עוזי יאירי פועלת במרץ. רבין בסיום כהונתו כרמטכ"ל לא היה מוכן להסתכן, אך בר לב מוכן לכך. אהר'לה דוחף ומעודד כל הזמן. ושוב מתוכנן ומתורגל "מבצע". מפקד החוליה המבצעת הוא סגן אבשלום חורן (אבשה), לימים אלוף משנה ודוקטור לניתוח מערכות, ומי שנמצא ביחידה למעלה מארבע שנים. ערב המבצע, בתדרוך האחרון, בר לב אינו שקט. הוא משאיר בחדר קבוצה מצומצמת ומעלה את השאלה האם לבצע. אברהם ארנן, בעת ההיא סגנו של זעירא,
    העתיד להחליפו בקרוב כרמ"ח איסוף, ובעל הסמכות ב"מבצעים", מביע התנגדות ומנמק. אי השקט של בר לב מתגבר והוא נוטה לדחות את הביצוע. אהר'לה מפעיל את הדיפלומטיה שלו. "אני מציע," הוא פונה לבר לב, "שנשמע את דעתו של כל אחד מהנוכחים בחדר." "קדימה," אומר בר לב ופונה לאבשה. "אנחנו מוכנים ומרגישים טוב. יש לבצע," אומר סגן אבשה. עוזי יאירי בעד המבצע. אברהם ארנן מתנגד. זעירא: "אני בעד לבצע!" מגיע תורו של אהר'לה. האחריות הסופית היא על הרמטכ"ל, אך הוא האחראי הישיר של היחידה. הסיכון לא קטן, וארנן הציג אותו. "אני בעד," אומר אהר'לה. בר לב חושב קמעה ואומר: "גם אני בעד," ולוחץ את ידו של אבשה.

     

    המבצע הופסק. כבר בליל הביצוע, לקראת שחר, התכנסו כולם בחדרו של הרמטכ"ל. אהר'לה ניהל את התחקיר הראשוני. אבשה סיפר מה קרה. ואז ארנן, שהתנגד למבצע, התחיל להציק לעוזי יאירי בשאלות משאלות שונות, חלקן מקנטרות. אהר'לה ראה את פני עוזי מאדימות, ומיד השקיט את ארנן בגערה רמה, הרגיע את עוזי הנסער, והמשיך את התחקיר בשובה ונחת מול עיניו הבוחנות והסקרניות של בר לב.

     

    האלוף אהרון יריב (1920-1994) היה במשך עשרות שנים במרכז ההוויה של ישראל ושל ביטחונה. הוא כיהן כראש אגף המודיעין מינואר 1964 עד ספטמבר 1972, שעה שהמדינה ניהלה את המערכה על המים מול סוריה, נאבקה על קיומה במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה והתמודדה מול הכוח הצבאי הרוסי במצרים.

     

    המחבר, תא"ל (מיל') עמוס גלבוע, הוא מבכירי קהילת המודיעין וראש חטיבת המחקר לשעבר באגף המודיעין. כקצין צעיר הכיר גלבוע את יריב בעת שזה שירת כמח"ט גולני.

     

    "מר מודיעין", הוצאת "משכל" (ידיעות ספרים), 743 עמודים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים