הביקוש לשפיות

בתמונות שחור־לבן שנותרו לי מסבי וסבתי, אנשי המפד"ל הישנה, כך נראו קהילות דתיות לפני 50 שנה. באחת מהן סבתי בשמלה חגיגית ללא שרוולים בערב חג, וסבי עם כובע על ראשו וחולצת כפתורים. בשנייה, שחייה משותפת בכנרת. דת מתונה, ללא כותרת והכרזות. משפחתי לא הייתה לבד: נערים ונערות רקדו והחזיקו ידיים יחד בבני עקיבא. משפחות שחו ביחד בבריכה ללא חשש מיצר הרע, והרבנים התרכזו בלימוד הלכה ולא בפסיקה מדינית.

התמונות הללו נעלמו לפני זמן רב. סבי וסבתי הלכו לעולמם, ובמקומם נולדה ההקצנה. בתי הספר הממלכתיים־דתיים התמלאו במורים אדוקים הקרובים לזרם החרדי. רבנים התחרו ביניהם על פסקי הלכה מחמירים, ובתנועת הנוער החלו לחשוש מערבוב נערים ונערות.

מערכת החינוך הממלכתית־דתית שבה גדלתי הפכה במהירות לנוקשה וחד־ממדית. אפשר היה לצאת ממנה דתי או חילוני. ללא אמצע ופשרות. הדתיים שסיימו, לרוב היו דתיים יותר מהוריהם. החילונים התרחקו מן הדת ככל האפשר. התמזל מזלי ונפלטתי מהחינוך הדתי בזמן. המרחק מהכפייה הועיל. הצלחתי כבר לכעוס ולהתפייס עם הדת. לראות את הרע ואת הטוב.

יצאתי מחוץ למחנה, אבל נותרתי בקשר איתו. ללא כיפה אבל עם הרבה מאוד רגש יהודי. הבעיה היא שבמשך שנים ארוכות לא היה ביהדות הישראלית מה לעשות עם רגש. רק ההלכה קבעה. במוסדות הציונות הדתית צריך היה להחליט לכאן או לשם. רק יום הכיפורים התיר להתפלל עם עבריינים, ובשאר ימות השנה עדיף היה שיהודים ספקנים כמוני לא יקלקלו את הנוער.

והנה, בשנים האחרונות התפתחה ברחבי הארץ תגובת נגד לתהליך ההקצנה – מענה לבתי הספר שמצנזרים ספרי לימוד, לאיסורים על שירת נשים ולשיגעון פסקי ההלכה העוסקים בצניעות של ילדות בנות שלוש.

 בית הכנסת שבו אני מתפלל הוא חלק מהתהליך הזה, ולצדו קהילות ליברליות של דתיים וחילונים, בתי ספר מעורבים. ללא הגדרות נוקשות. דת מתונה, שמחזירה עטרה ליושנה.

בימיו כפוליטיקאי העביר הרב מלכיאור חוק שהגדיר זרם חדש של חינוך ממלכתי דתי־חילוני. החוק צלח, אלא שמאז דבר לא נעשה כדי לצקת בו תוכן. גם תנועת נוער מעורבת לדתיים וחילונים עדיין לא הוקמה למרות הצורך. בתוך ארבעת המינים שמסמלים את חלקי עם ישראל בחג הסוכות – השאלה מיהו האתרוג נמצאת במחלוקת. בינתיים היוזמות הן פרטיות, המדינה בחוץ. הביקוש לשפיות גובר על ההיצע.