שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    פיטר גרינאוויי: "באנגליה אני מחוק לגמרי"

    בזמן שהקולגות קן לואץ' ומייק לי קוראים לחרם על ישראל, הבמאי פיטר גרינאוויי מבקר בפסטיבל חיפה עם סרטו החדש. "לא אוהב אותם ולא את הסרטים שלהם, הם עסוקים בפוליטיקה משעממת", הוא אומר ומתגאה: "אני ממשיך לעשות סרטים לקהל אינטליגנטי, אבל הקהל הזה הולך ומצטמצם"

    "אם הייתי עושה את 'הטבח, הגנב, אשתו והמאהב' היום, הוא לא היה מותיר כל רושם. זה הכל עניין של רוח התקופה. אתה יודע שהסרט זכה לפופולריות עצומה ברוסיה? יש לי עד היום מועדוני מעריצים בסיביר. הסיבה לכך היא שהסרט יצא שם בשלהי עידן גורבצ'וב, ונתפס כמטאפורה לשועל בלול התרנגולות, להשתלטות הקפיטליזם ושקיעת הקומוניזם, כשדברים מוערכים רק על פי שוויים. הרוסים בדיוק התחילו להרגיש בזה אז. היה שם שר בפוליטביורו שאפילו עשה דוקטורט על הסרט, איש בעל עמדה, והוא שם 24 מיליון אירו בבנק למקרה שארצה אי פעם לעשות סרט ברוסיה. אבל לא עשיתי".

     

    השיחה עם הבמאי הבריטי פיטר גרינאוויי, שהגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה על מנת להציג את סרטו החדש, "גולציוס ואנסמבל השקנאי", נפתחת דווקא בסרט הנ"ל שעשה עוד ב-1989, לגמרי במקרה. אנחנו יושבים לארוחת ערב במסעדת בשרים שוקקת על הכרמל, ונדמה שאין נושא ראוי יותר להעלות על השולחן כמתאבן מאשר יצירת המופת המטלטלת ההיא, שעוסקת בקשר שבין קפיטליזם וקניבליזם.

     

    "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב". ברוסיה זה היה להיט

     

    "לבשר אדם, מתברר, יש טעם של עוף", הוא תורם אינפורמציה בלתי שגרתית, כאשר אני מתייחס לסצנה החותמת את הסרט, שבה נאלץ מייקל גמבון לאכול את בשר מאהבה המת של אשתו (הלן מירן). "האחים וויינסטין שרכשו את הסרט להפצה באמריקה אפילו רצו שאעשה סרט המשך, משהו כמו 'בנם של הטבח והגנב', אבל כמובן שזה לא עלה על דעתי".

     

    אבל אז מגיעות המנות, ואנחנו עוברים לדון בסרט שלשמו התכנסנו, המביא את סיפורו של החרט והמדפיס ההולנדי בן המאה ה-16 הנדריק גולציוס, שיחד עם הלהקה שבכותרת מעלה בפני שליט אלזס שחזורים בימתיים פורנוגרפיים של חמש תמונות תנ"כיות ואת סיפור שלומית ויוחנן המטביל, במטרה לגייס כסף לספר זימה מאויר.

     

    כמו רבים מסרטיו הקודמים - "משמר הלילה", "חוזה השרטט" ו"הטבח, הגנב וכו'" - גם הסרט הזה עוסק בקשר שבין האמן לבין הכוחות הפוליטיים שסובבים אותו. מתבקש, על כן, לתהות אצל גרינאוויי עד כמה הנושאים הללו רלוונטיים לגביו.

     

    "אני מתייחס לסרטי כאל מסות על מנת לדון בנושאים האלה", הוא מדגיש. "איש לא היה קורא אותי לו הייתי כותב אותן, אבל אנשים עדיין הולכים לקולנוע". הוא מזכיר, אגב כך, את סרגי אייזנשטיין, הבמאי הרוסי הנודע משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת ("אוניית הקרב פוטיומקין"), אולי חלוץ כותבי המסות בקולנוע: על תקופת גלותו במכסיקו נסבה עלילת סרטו הבא, שצילומיו יחלו בעוד שלושה שבועות.

     

    "גולציוס ואנסמבל השקנאי". לחשוף את המלאכותיות

     

    אני שואל אותו לגבי ההברקה של צילום הסרט כולו בהאנגר מודרני עצום מידות, תוך שימוש בתפאורה תקופתית מינימליסטית ובמה מסתובבת במרכז. מתברר שהדבר נבע יותר מאילוץ מאשר תכנון מוקדם. "הזמינו אותי לצלם את הסרט בזאגרב, וגיליתי שם בית חרושת לקטרים שכבר לא היה בשימוש מזה עשר שנים. עכשיו, דרמות תלבושות הן דבר מטופש, הלא כן? כולנו יודעים שמתחת לכל התלבושות השחקנים לובשים תחתונים של מרקס אנד ספנסר. אז החלטתי דווקא לשחק עם הקונבנציה ולחשוף דווקא את המלאכותיות שלהן".

     

    "הקולנוע היום זה כמו טפט"

    בשנות ה-90 נחשב גרינאוויי לחדשן קולנועי, לפחות בכל הקשור לאסתטיקה ששילבה מסכים-בתוך-מסכים, טקסט כתוב ודימויים חזותיים, קולנוע ואמנויות אחרות, במיוחד ציור ותיאטרון, ויחסים מורכבים של פסקול ותמונה - אלמנטים שנוכחים, באופן שמעט חוזר על עצמו, גם ב"גולציוס".

     

    הוא חזר וטען אז שיש להיפטר מהפריים הקולנועי השרירותי לטעמו, מהקשר שבין הקולנוע לחנויות הספרים, לשנות את היחס לשחקנים ("הקולנוע הוא לא מגרש המשחקים של שרון סטון", גרס), וכן להיפטר מהמצלמה שבאופן מטופש למדי משעתקת את מה שקורה מולה. "רובו המכריע של הקולנוע היום זה כמו טפט", הוא מכריז, "ומי מסתכל על טפט?".

     

    אני תוהה, על כן, מדוע פסחה עליו הטכנולוגיה של התלת-ממד, דווקא כאשר במאים יצירתיים כמרטין סקורסזה ("הוגו") ווים ונדרס ("פינה") מתנסים בה. "אני סבור שהתלת-ממד אינו רלוונטי", מטעים גרינאוויי. "הוא לא תורם דבר לשפה הקולנועית. ג'יימס קמרון אמנם עשה מזה הרבה כסף, אבל מדובר בגימיק. ריבוי המסכים אצלי הוא פיתרון יצירתי טוב יותר מאשר תלת-ממד. זה כמו קוביזם קולנועי. אתה יכול לראות משני צדי קיר בו זמנית, ממרחקי צילום שונים בו זמנית, ואת העבר, ההווה והעתיד בו זמנית. רק ב'חיי פיי' מצאתי איזשהו שימוש אינטליגנטי בתלת-ממד, אבל זה הולך ונגמר.

     

    "היתה לי הזדמנות לצלם בתלת-ממד, וחשבתי שאם אני מבקר את זה, לפחות כדאי שאתנסה בכך. מדובר בסרט שיזמה חברת הפקה בפורטוגל, שהזמינה כמה במאים, בהם גודאר, אקי קאוריסמקי, מנואל דה אוליביירה ואנוכי, לעשות סרט קצר בתלת-ממד, והתוצאה הוקרנה בפסטיבל קאן האחרון, אף כי לא כל הסרטים הושלמו. התבקשתי גם לעשות סרט בתלת-ממד על המהפכנית רוזה לוקסמבורג, אבל אני לא חושב שאעשה זאת. אני באמת לא רואה איך כל זה מוסיף משהו לשפה הקולנועית".

     

    מתירנותו ופתיחותו של שליט אלזס הם צביעות לשמה, אני משמיע באוזניו, בניסיון לפענח משהו מרבדי-רבדיו של הסרט הנוכחי. הוא מוכן לתמוך ב"גולציוס" בשם חופש הביטוי, אבל לא באמת מאמין בכך.

     

    פיטר גרינאוויי בחיפה. "לא להגיע לישראל? זה אבסורד" (צילום: גוסטבו הוכמן) (צילום: גוסטבו הוכמן)
    פיטר גרינאוויי בחיפה. "לא להגיע לישראל? זה אבסורד"(צילום: גוסטבו הוכמן)

    זה השלב שבו גרינאוויי מאבד מעט מקור רוחו הבריטי. "קיבלתי מיילים מאנשים שהפצירו בי לא להגיע לישראל", הוא אומר. "טענו שהיחס הישראלי כלפי הפלסטינים נגוע בצביעות, ושאם אגיע לפסטיבל הסרטים בחיפה אהיה חלק מהצביעות הזו. אני חושב שזה אבסורד. ישנן 47 מדינות בעולם, כולל אמריקה עם גוונטנאמו והאזנות הסתר של אובמה, שעל פי ההיגיון הזה אינך אמור לבקר בהן עוד. הסרט שלי כולו הוא על כמיהה לחופש הביטוי ועל הצורך להיפטר מטבואים. אבל מצדדי הפלסטינים מבקשים ממני להצטרף לחרם. האם הם ראו בכלל את הסרט המזוין? אנחנו צריכים לתקשר, ובתוך כך להמשיך ולדבר על העניין הפלסטיני".

     

    אגב כך הוא מזכיר שרמזי נאסר, שמגלם את גולציוס, הוא משורר הולנדי חשוב ממוצא פלסטיני - מה שהופך את עצם הקרנת הסרט בישראל לטעונה. "האנגלית הקריקטורית המשונה שהוא מדבר בסרט מתבססת על האופן שבו, ככל הנראה, הולנדים אכן דיברו אנגלית במאה ה-16".

     

    גרינאוויי, במילים אחרות, אינו שותף לעמדתם של כמה מעמיתיו, ובראשם קן לואץ' ומייק לי, שמסרבים לבקר בישראל. "אני לא אוהב את סרטיו של קן לואץ', ואינני אוהב אותו", הוא מדגיש. "וכך גם לגבי מייק לי. הם עוסקים בפוליטיקה משעממת של מפלגת הלייבור".

     

    עדיין טובע במספרים - ובספרים

    בשנים האחרונות הוא מתגורר באמסטרדם, לא רחוק מבתיהם של רמברנדט ושפינוזה, עם אשתו השלישית ואם שני ילדיו הקטנים. "באנגליה אני מחוק לגמרי. אני מזוהה שם עם שנות ה-80. היוצרים המועדפים על האנגלים כרגע הם מייקל ווינטרבוטום, ועוד יותר ממנו סטיב מקווין. אני ממשיך לעשות סרטים לקהל אינטליגנטי, ואני מצפה שיהיה לו ידע רחב, תרבותי, פוליטי ותיאולוגי. אבל הקהל שלי הולך ונהיה קטן יותר ויותר".

     

    אני תוהה בעדינות לגבי שיתוף הפעולה שלו עם המלחין מייקל ניימן, שהיה מזוהה עם סרטיו הראשונים ("חוזה השרטט", "טובעים במספרים", "הטבח, הגנב וכו'"). מה קרה שם שהביא לנתק ביניהם?

     

    "מייקל היה בעסק בעיקר כדי לעשות כסף. היה לנו ריב נוראי סביב 'ספרי פרוספרו' (עיבוד חופשי ל'סערה' של שייקספיר בכיכובו של ג'ון גילגוד - ש.ד), כי שילבתי שם אפקטים קוליים אלקטרוניים

    והוא שנא את הרעיון. הוא כתב את המוזיקה לסרט 'הפסנתר' של ג'יין קמפיון והפך בעקבותיו למיליונר. המוזיקה שלו נעשתה לירית ומלודרמטית, שעה שכאשר כתב לי המוזיקה שלו היתה אירונית. הוא מתגורר עכשיו במכסיקו סיטי, ושמעתי שהוא רוצה להתחיל ליצור סרטים".

     

    לחיפה הגיע, כמעט חסר נשימה, ל-24 שעות, בדרך לאיטליה, שם הוא פותח תערוכה. בקרוב, כאמור, יתחיל בצילומי הסרט על אייזנשטיין שמאבד את בתוליו לגבר במכסיקו, ובהמשך צפויים סרטים עלילתיים על הפסל הרומני ברנקוזי ועל הצייר האוסטרי קוקושקה, גירסה מחודשת ל"מוות בוונציה" של תומאס מאן, אבל כזו שתעסוק במה שקורה לטאדז'ו, מושא תשוקתו הנערי של גוסטב פון אשנבך, 40 שנה מאוחר יותר, וגם סרט על יוסף, אביה של מריה הבתולה שייקרא, אולי, "תינוקה של (רוז)מארי". בתוכנית גם סרט רוחות ביפן, סרט על נופים בוויילס מולדתו, ואופרה עם פיליפ גלאס.

     

    חוץ מזה, הוא כותב מאה ספרים בסדרה שנקראת "ההיסטוריונים", ואשר מגוללים היסטוריה פיקטיבית. "הספר הראשון הוא על התעברות, השני על לידה, והשלישי על מתן שם. מהצד השני של החיים, ספר מספר 96 יעסוק במוות, מספר 97 – בלוויות, ו-99 - ברוחות רפאים. כידוע לך, אני אוהב להכין רשימות ולקטלג. עכשיו אני כותב את ספר מספר 67 שכולו על עננים. זה על איש צעיר שכותב את ההיסטוריה של העננים. כל יום הוא יוצא החוצה ומתאר את העננים. 365 תיאורי עננים. למזלי, אני לא חייב לכתוב את הספרים לפי הסדר. ויש גם ספר על צעצועים שמתאר 2,000 צעצועים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גוסטבו הוכמן
    פיטר גרינאוויי. "לבשר אדם יש טעם של עוף"
    צילום: גוסטבו הוכמן
    לאתר ההטבות
    מומלצים