שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    טיול בלונה פארק עם דיוויד פוסטר וואלאס
    קובץ הסיפורים "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" של דיוויד פוסטר וואלאס אינו אחיד ברמתו, כפארק שעשועים ספרותי שמכיל קטעי כתיבה נדירים לצד טקסטים מייגעים. אך כשהכותב אינו עסוק בלוליינות - הוא נמצא במיטבו

    להגיד על קובץ סיפורים שהוא אינו אחיד ברמתו נהיה כבר קלישאה, והדבר מקבל משנה תוקף כשמדובר בדיוויד פוסטר וואלאס. כל קובץ שלו הוא חגיגה ספרותית מרשימה, שמוכיח דברים שכבר הוכחו בספריו הקודמים, כמו שהברק  - לפחות זה הספרותי - מכה יותר מפעם אחת, ומביא עמו רגעי כתיבה נדירים נוספים, שאי אפשר להתעייף מהם.

     

    ביקורות נוספות בערוץ הספרים :

     

    כך גם "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". בספר יש הרבה קטעים בעייתים, בדמות טקסטים שהרעיון המרכזי שלהם נקטע והתייבש באמצע, לצד אחרים שבהחלט עלולים לייגע, להתיש, ולהותר את הקורא חסר עוגן. בנוסף, בקובץ ישנם אי אילו סיפורים שמתים ממנת יתר של אירוניה, כמו "המוות אינו הסוף" הפותח את הקובץ.

    "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". בין טכניקה למהות (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים". בין טכניקה למהות
     

    נוכח הדברים הללו ואחרים עולה לא פעם השאלה האם פוסטר וואלאס, מלבד היותו כותב חד-פעמי ומבריק, הוא גם סופר גדול? הכוונה למישהו שידע לקחת את הכישרון שלו לתוך העולם הספרותי ולהעמיד יצירות שניתן להעריך אותן ללא כל קשר לסיפורו האישי (אין מה לעשות, הפרסונה שלו תמיד תהבהב במודע או שלא במודע, כמן כוכב רוק ספרותי ששם קץ לחייו, והוא התקבע ככותב שהכי "קולי ונכון" לקרוא אותו, בארצות הברית, ולאחרונה גם אצלנו).

     

    לטעמי, במקרה של וואלאס התשובה לא רלבנטית (אף שברור שהתשובה היא כן, נוכח היצירה הגדולה שלו "Infinite Jest", שספק אם תתורגם אי פעם לעברית נוכח אורכה ומפלצתיותה). כי בכל ספריו, וגם בזה הנוכחי, הוא מראה רגעים נדירים כל כך של גאונות, של יכולת כתיבה מאלפת, שבעצם מאפילים על כל שאלה או על כל שיח מפולפל כזה או אחר. הוא פשוט כותב חוץ מסגרתי, חוץ-קטגורי, מעין יצור פרא שלא צריך להחיל עליו שום אבחנה או קטגוריזציה.

     

    לקלף את התודעה מעל לילדות

    "בראיונות קצרים עם גברים נתעבים" וואלאס גם מוכיח לא פעם שהוא אכן סופר גדול, שיודע להעמיד סיפורים קצרים שאפשר ללמד באקדמיה. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בסיפור "בלי שום מובן" - מונולוג של ילד שכבר גדל, שספק זוכר ספק חלם על משהו שאביו עשה בהיותו ילד. וואלאס מעמיד מונולוג נוקב, כן ומלא בבהירות ובמתח פנימי שהולך וגובר, במין איזו ישירות מצמיתה ופלאית, וגם מסיים את המונולוג כפי שצריך, בנימה סלחנית ולא סנסציונית. גם הגישה שהדובר נוקט נוכח מעשה האב היא לא גישה שגרתית, והאופן שבו הדבר הולך ומנקר בתודעתו של הדובר הוא פשוט מלאכת אמנות.

     

    גם הסיפור "לנצח מעל הראש" הוא סוג של יצירת מופת. מונולוג פנימי המסופר מנקודת מבטו של ילד החוגג יום הולדת 13 בפארק מים, ומטפס על מגלשת מים גדולה כדי לקפוץ מלמעלה. זה כל מה שקורה מבחינה פיזית אובייקטיבית בסיפור, אבל כל מה שעובר לו בראש תוך כדי, כל תפיסת העולם הרגשית, הילדית, הייחודית, נכתב בטקסט בדרך שרק וואלאס יכול לכתוב. האופן שבו הוא מקלף את התודעה של הילד, האופן שבו הוא משלב בין תפיסות של תום לבין פירות ראשונים של גבריות, הוא מלאכת אמנות מפעימה.

     

    בסיפור "הנפש הדיכאונית" עולה עוד רגע ייחודי של כישרון, המזכיר במשהו את הסיפור הנפלא "ניאון ותיק וטוב" מהקובץ "ילדה עם שיער מוזר". פה מובא מונולוג של בחורה דיכאונית המתנהלת מול התרפיסטית שלה ומול חוסר הביטחון האינהרנטי שלה. אבל יש משהו בסגנון הרפטטיבי, בנפתלות המונולוגית, באופן שבו וואלאס מתאר את הנפש הדיכאונית - שאף אחד אחר לא עושה כמותו. במידה מסוימת יש בפואטיקה הזו משהו תומס ברנרדי.

     

    יחד עם זאת, תמיד אפשר לבוא בטענות לשימוש המוגזם בהערות שוליים.

    וואלאס פיתח אותו לרמה מפלצתית, לאקרובטיקה מילולית מרשימה. אם כי הוא מוכיח את הגבול הדק שבין "מאגניבות" לטרחנות, שבין טכניקה למהות - מעין מניירות שאפשר לתת להן להפריע, ואפשר גם לשים אותן בפרופורציה. הן לא הדבר עצמו.

     

    כמו קלישאה במיטבה, יש בקובץ הזה קטעים נפלאים וקטעים טובים קצת פחות, ככה זה בלונה פארק. אי אפשר לאהוב את כל המתקנים. אפשר גם לומר כי במידה מסוימת המנעד הרגשי של כל סיפוריו הוא מוגבל: הוא נע בין דכדוך לייאוש, לא מעבר לכך. זה העולם של הכותב. זה הלונה פארק שלו. גלגל ענק, רכבת שדים, דוכני פופקורן - והכל בטעם ייאוש. כמו כן, בקובץ הזה הוא מנסה גם לחדור לאנומליה של יחסי נשים גברים, של מיניות בעידן המודרני, של נשיות אל מול גבריות מפורקת הנוברת בעצמה - ואלו הקטעים הטובים פחות, המאירים פחות וגם השנונים פחות.

     

    מנגד, כשוואלאס הוא ישר וכן וצולפני, כשהוא לא מנסה להרשים או להיות לוליין של מקלדת ומניירות, אז הוא במיטבו. אז הוא פשוט כותב שהולך עד הסוף, ללא עכבות, פחדים או עריכה מסרסת. זוהי כתיבה שכל המרחבים פרושים עבורה, ושהכותב שמאחוריה לא רואה אף אחד ממטר.  

     

    "ראיונות קצרים עם גברם נתעבים", מאת דיוויד פוסטר וואלאס. מאנגלית: אלינוער ברגר. הוצאת ספריית פועלים, 296 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דיוויד פוסטר וואלאס. נחשב לסופר הכי "נכון"
    לאתר ההטבות
    מומלצים