שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    חלוצות הקולנוע הישראלי חוזרות למסך

    במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים יוקרנו ברחובות "לפני מחר" של אלידע גרא ו"רגעים" של מיכל בת אדם - שני סרטים שהכניסו רוח נשית רעננה ונועזת לקולנוע הישראלי. שמוליק דובדבני ממליץ

    הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, שחוגג השנה עשור לקיומו, מתנאה במהדורה הנוכחית שלו שתיפתח מחר, 21 באוקטובר, בשני אירועים חשובים: האחד הוא גאולתו מתהום הנשייה של "לפני מחר" שביימה אלידע גרא ב-1969, והיה לסרט הראשון שנוצר על ידי אשה בישראל. האירוע השני הוא הענקת פרס מפעל חיים לשחקנית והבמאית מיכל בת אדם, והקרנת עותק חדש ובלתי מצונזר של סרטה הראשון "רגעים" (1979).

     

    נשות הקולנוע הישראלי. הפסטיבל יוצא לדרך (צילום: מירי דווידוביץ ) (צילום: מירי דווידוביץ )
    נשות הקולנוע הישראלי. הפסטיבל יוצא לדרך(צילום: מירי דווידוביץ )

    "לפני מחר" מורכב למעשה משני סרטים קצרים: "אביב", שהינו מעין סרט אימפרסיוניסטי המתאר את השתובבותם של גבר (ישראל "פולי" פוליאקוב) ואשה (רינה גנור) צעירים ומאוהבים בגן עדן עירוני; ו"סתיו" - קומדיה של מנהגים המביאה את סיפורה של אלמנה מזדקנת ממוצא ייקי (רות האריס), הנכבשת בניחוחות הפלאפל שמגיעים מדוכנו הרעוע של אדון עובדיה (אריה אליאס).

     

    צפייה ממרחק השנים בסרטה היחיד של גרא, ששימשה משך שנים כמנהלת האמנותית של להקת המחול "גוונים", מגלה יצירה בעלת עניין. שני הסרטים עוסקים בהיבטיה השונים של האהבה - זו הקלילה ונטולת המחויבות של הצעירים (פולי וגנור, אגב, היו גם זוג במציאות), וזו המהוססת, הכרוכה בהיפתחות הדדית ובגילוי המחודש של הרגש המתרחשים בדמדומי החיים.

     

    אבל בעוד הסיפור הראשון אינו אלא יצירה סטודנטיאלית באופייה, שבה "הוא" ו"היא" נפגשים, מקפצים ומשתעשעים עד שלבסוף נפרדים בגינו של גזע עץ - הרי שהסיפור השני מכיל בתוכו את יסודותיה של הקומדיה העדתית-מעמדית, ששנה-שנתיים מאוחר יותר תשתכלל בצורת סרטי הבורקס. העובדה שגיבורי הקומדיה הזו הם צמד בסתיו חייהם - האלמנה הייקית המבוססת והקשיש העני ממוצא עיראקי - היא שמבחינה אותה מהמהתלות העדתיות לעתיד לבוא, והופכת את האפיזודה לחיננית ביותר.

     

    "לפני מחר". העדתיות שלפני הבורקס (מתוך הסרט) (מתוך הסרט)
    "לפני מחר". העדתיות שלפני הבורקס(מתוך הסרט)

    עיסוקו של הסרט בצידה הקליל של הרומנטיקה מהווה, בדיעבד, ניגוד מוחלט לכובד הראש האקזיסטנציאליסטי שאפיין את הסרטים המודרניסטיים של התקופה מחד ("שלושה ימים וילד", "אשה בחדר השני"), כמו גם לרוח הלאומית-הרואית שפיעמה בתוצרת הקולנועית שלאחר מלחמת ששת הימים ("הוא הלך בשדות"). על היבטים אלו ואחרים תרחיב, מן הסתם, חוקרת הקולנוע הפמיניסטי ישראלה שאער מעודד, שיזמה את שימורו של הסרט ותקדים דברים לפני הקרנתו.

     

    עשר שנים מאוחר יותר עלה על האקרנים בארץ, אחרי מאבק משפטי בצנזורה, סרטה הראשון של מיכל בת אדם, "רגעים", ובישר את תחילתה של יצירה קולנועית נשית בישראל. הסרט, קופרודוקציה ישראלית-צרפתית, מספר על מפגש בין שתי נשים, יולה (בת אדם), סופרת נאבקת, ואן (בריז'יט קטיון), צלמת צרפתייה, ברכבת לירושלים. יולה מזמינה את אן להישאר בבית המלון שבו היא משתכנת, ובין השתיים מתפתחת במהירות חברות עמוקה המלווה במשיכה הדדית.

     

    השלישיה של "רגעים". נדרשה לצנזר (מתוך הסרט) (מתוך הסרט)
    השלישיה של "רגעים". נדרשה לצנזר(מתוך הסרט)

    שיאו של הסרט הוא סצנת מין משולשת, שבה חובר אל שתי הנשים גם בעלה של יולה, אבי (בגילומו של אסי דיין). סצנה זו היא שעוררה בזמנו את חמת הצנזורה המקומית, שתבעה לחתוך מהסרט 30 שניות "בעייתיות". כעת יוקרן הסרט בגרסתו המלאה.

     

    "רגעים", כאמור, סיפק אלטרנטיבה לקולנוע הישראלי הגברי, והביא אל המסך המקומי מידה של רגישות נשית ואינטימיות שהיתה כל כך חסרה בו. וכך, אל מול הסרטים הפוליטיים-ביקורתיים שהציפו את הקולנוע הישראלי בשנות ה-80, התמקדו סרטיה של בת אדם (החל ב"על חבל דק" מ-1980) בכתיבת הסיפור האוטוביוגרפי, והעניקו ביטוי לעולם פנימי נשי שבו הולך ומטשטש הגבול שבין מציאות ובדיון.

     

    אסי דיין ומיכל בת אדם ב"רגעים" (מתוך הסרט) (מתוך הסרט)
    אסי דיין ומיכל בת אדם ב"רגעים"(מתוך הסרט)

    יתר על כן, התעקשותה של בת אדם, כבר בסרטה הראשון (לפני כן היא כיכבה בסרטי בעלה, משה מזרחי, "אני אוהב אותך, רוזה" ו"הבית ברחוב שלוּש"), לא רק לכתוב ולביים אלא

    גם לשחק בתפקיד הראשי עלולה, על פניה, להיתפס כנרקיסיזם. אך דווקא בכך יש כדי להדגיש את תשוקתה לבסס את קולהּ ולהכריז על יצירתה כ"שלה" באופן טוטלי.

     

    "רגעים", מתוקף היותו הפקה משותפת, דובר ברובו צרפתית. אלא שמה שנדמה כאילוץ מתגלה, ממרחק השנים, כבעל ערך מוסף אסתטי. שכן יחד עם הצילום הרך של איב לאפיי שמאיר את ירושלים באור קסום, הסרט נראה כ"לא מכאן": קולנוע אירופאי שנוצר בלב הלבנט. זו אמנם היתה משאת נפשם של לא מעט קולנוענים ישראלים מודרניסטים שייצרו את סרטיהם בשלהי שנות ה-60, אך במקרה של בת אדם האסתטיקה הזרה הזאת מבטאת גם את "הקול הנשי" האחר. במשפט אחד, "רגעים" הוא סרט שכדאי לשוב ולגלות אותו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים