זה קורה גם פה: אנשים טובים באמצע הדרך
תאונת עבודה קלה שינתה לחלוטין את חייו של יאיא שברח לישראל מצפון סודן - הוא דרך על מסמר ומשום שלא היה לו כסף למונית לביה"ח הרגל הזדהמה ובסופו של דבר, כשהגיע לטיפול, היה צריך לקטוע אותה. אריאנה מלמד שמעה על הפליט ששוכב לבדו בלי רגל, בלי עזרה ובלי בית והחליטה לעזור. במסעה גילתה שעדיין יש כאן אנשים טובים שרואים למול עיניהם את טובת היחיד
כן, כבר כאן הסיפור הזה - שבו זכיתי להכיר אנשים נפלאים ולהשיב לעצמי את האמון בחמלה הישראלית, שבו לצערי נתקלתי גם באנשים ערלי לב - מתפצל לשתי פרשנויות, כי יאיא הוא פליט מצפון סודן שהגיע לישראל כמסתנן. מדינת ישראל מחוייבת לתת לו לשהות בתחומה על פי הסכמים בינלאומיים, ויש לו אשרת שהייה תקפה, חתומה כחוק על ידי משרד הפנים.
העובדות האלה לבדן מוציאות יותר מדי גזענים מחוריהם החשוכים באמת, עם אמירות שכל פעם שאני שומעת אותן אני מתכווצת בכאב ובפחד. תוסיפו לכך את צבע עורו של יאיא, ותקבלו אמירות ומעשים משרי ממשלה ורבנים ומובילי דעה ואנשים שסתם יורקים על שחורי עור ברחוב, כי מה כבר יעשו להם. ובל נשכח את אלה שאומרים שכל הכושים אנסים ורוצחים וגנבי אופניים, ועד שאת עונה להם "זה כמו להגיד שבגלל ששר האוצר לשעבר גנב כסף והנשיא לשעבר אנס אז כל הישראלים פושעים", הם כבר מחפשים את הקורבן הבא להתעמר בו קצת.
אבל יש גם אנשים אחרים, שחושבים ככה: מתחת לצבע העור השונה כולנו בני אדם שווים, וכולנו נבראנו בצלם אלוהים. ומעבר לניירת המעידה על זכותנו לחיות פה או שם, יש מצבים אנושיים קשים שמדינה מסודרת מתאמצת לפתור באורח הומאני, וכשהיא לא מצליחה, מגיע תורנו לעזור. וכן, גם אנשים שחורי עור במצבים מסויימים הם מעניי עירנו. עניי-העניים, בעצם. תלושים ממולדת רעה, נטולי כל רשת בטחון, כל זכות חברתית שהיא. בלי שפה שגורה, בלי משפחה, בלי חברים.
פגישה ראשונה, איפוא: הוא בן 26 ויש לו חיוך מבוייש והוא אסיר תודה באורח מביך למרות שלא עשיתי כלום, רק הבאתי קצת שוקולד והבטחתי לנסות לעזור. בבית החולים, במחלקת השיקום בראשות ד"ר צבי צור, עשו עבודה מקצועית נפלאה. הרגל נקטעה מתחת לברך, הגדם נקי ויבש וממתין לתותבת שלא תבוא, כי יאיא היה זכאי רק לטיפולי חירום, כלומר לקטיעה, כי אם לא היו קוטעים ודאי היה מת, אבל להשיב לו את היכולת ללכת, להתנועע כאחד האדם, לעבוד למחייתו - זה כבר גדול על המדינה. תותבת היא זכות השמורה רק לאזרחים או תושבים. ועכשיו בית החולים מבקש לשחרר אותו, כי תמו ימיו בשיקום, אבל אין לאן. לרחוב? במצבו? בכיסא גלגלים שצריך לקמבן לו כי הוא לא זכאי לקבל אחד כזה וכי אין לו 250 שקל לפקדון ב"יד שרה"?
ואיך מגיע איש בריא בן 26 למצב שבו קוטעים את רגלו? בעברית שבורה אבל מהירה, בתוספת משפטים בערבית, יאיא מסביר: "הייתי עובד ברכבת ישראל. עושה גשר חדש בבוסתן הגליל. עובד שומר. בסודן אני מכונאי רכב. אין עבודה, יש מלחמה. פה שומר כל יום חמש עשרה שעות. כל יום מאה שקל. הייתי מבסוט. גם שולח כסף למשפחה בסודן, יש אישה וילדה קטנה בת שלוש".
-"עבדת בשכר של שבעה שקלים לשעה ועוד קצת - ברכבת ישראל?"
-"בשביל רכבת. לא עובד של רכבת. היה קבלן לקח אותי לעבודה, נתן לי צריף קונטיינר לגור, מבסוט חלאס".
הנה הסבר קטן לעולמו התעסוקתי של יאיא: על פי חוק אין למהגרי העבודה, אפילו אם הם שוהים כאן ברשות ובסמכות של המדינה, היתרים לעבוד. אבל הם עובדים. מה יעשו, יחיו מהאוויר? ירעבו למוות? לתמונה העגומה הזאת נכנסים קבלנים נצלנים שמשלמים כמובן הרבה מתחת לשכר המינימום לאנשים שאין להם ברירה אלא לקבל את התנאים המנצלים והמשפילים האלה: קבלן אחד כזה היה המעביד של יאיא, והוא יכול היה, לו רצה, לבטח אותו בביטוח לאומי וכך לדאוג לעובד שלו במקרה של תאונת עבודה. אבל הקבלן שיאיא נפל עליו פשוט לא רצה. זה עולה כסף, אמנם מעט, אבל בטח יותר מכפי ששווים חייו של מהגר עבודה בעיני קבלן אחד. בתמונה הזאת, המדינה מתעלמת. כבר לא מגישים כתבי אישום נגד מעסיקי עובדים זרים וכבר לא קונסים אותם, מתעלמים בחן.
ויום אחד בקיץ שעבר יאיא דרך על מסמר. קורה: לא נורא, אלא אם כן לא מטפלים בזה. באתר העבודה שלו אי אפשר היה לטפל, הרגל החלה להפריש מוגלה, ויאיא ידע כי הוא זכאי לביקור בחדר המיון בבית החולים בנהריה כדי לקבל חיטוי וחבישה והמלצה לאנטיביוטיקה שיקנה בכספו, אבל לא היה לו כסף למונית שתיקח אותו מן האתר לבית החולים, וההמעביד שלו סירב להסיע אותו לשם. למה? ככה. לך תדע מה עבר בראשו. יאיא רק מושך כתפיים בהשלמה עם גורל מטורף, ואומר, "הוא לא היה רוצה, מה אני יכול לעשות".
הרגל התנפחה וצבתה והאדימה. החום הגבוה לא איחר לבוא. עשרה ימים של חום גבוה בקונטיינר-צריף עם שמש קופחת ממעל באוגוסט.
למרבה המזל, חבר של יאיא בא לבקרו, נחרד ממצבו של האיש הקודח, עזר לו לדדות למונית ולהגיע לבית החולים. שם התבוננו בבעתה במה שקרה בגלל מסמר אחד, ואמרו, צריך לקטוע.
איש בן 26 הופך נכה לכל החיים בגלל מסמר ובגלל מעביד חסר מצפון - ומה עכשיו? כשהתאושש מעט מן הקטיעה ועדיין לא העז להביט בגדם הטרי שלו, ביקש מהחבר שלו שיאסוף עבורו את מעט בגדיו שהיו בקונטיינר, וגם את התמונות של המשפחה, ויביא לו לבית חולים, כי התברר שיהיה עליו לשהות שם לפחות חודשיים. אבל החבר לא מצא צריף. מישהו הבעיר אותו.
ואת כל זה הוא מספר לי בשוויון נפש. איש יפה, חייכן, מבויש, לא מתלונן - ומיד מתנצל. את השוקולדים שהבאנו? הוא ייתן לילדה שמאושפזת במחלקה. היא מסוריה ואין מי שיביא לה. ואת השטר של 100 שקל שתחבתי לידו במבוכה משלי כי זה כל מה שהיה בארנק, חצי מזה, ברשותי, ייתן לאמא של הילדה הפצועה מסוריה.
לזכור את הטוב שיש באדם
אחר צהריים שטוף שמש ברחבה שלפני מחלקת השיקום. אנשים בכסאות גלגלים, קטועי גפיים, מעבירים את הזמן עד לארוחת הערב, ובגבי עוברת צמרמורת של קור. אני חושבת על איש אחר, שכבר איננו בין החיים. זה אבא שלי. פעם, במלחמה רעה במיוחד, ברח ממקום רע מאד ליהודים, ובדרך למקום קצת יותר טוב עבר עשרות קילומטרים בשלג כשלרגליו מגפיים קרועים ממולאים בנייר עיתון ישן לריפוד. הרגליים קפאו. הוא כמעט מת מהיפותרמיה, וברגע האחרון היה לו מזל. איכר אוקראיני מצא אותו מעולף וגרר אותו לבקתה בפאתי כפר והחביא אותו שם וטיפל ברגליו עד שהבריאו די הצורך לברוח הלאה.
זו האסוציאציה שלי, מה לעשות. גדלתי בבית בו זוכרים שאת הטוב שקיבלנו צריך להשיב, גם לאנשים שונים מאיתנו מאד. אני מבטיחה ליאיא לבוא גם מחר, אחרי שאברר את המצב לאשורו ואראה מה ניתן לעשות. הוא מביט בי בחוסר אמון מסוים. צודק, מבחינתו.
קודם כל מקום להניח בו את הראש, אני חושבת בדרך הביתה, אבל היכן? אצלנו בבית אי אפשר, אני מסבירה לביתי שהתלוותה אלי והציעה מיד שיאיא יגור בחדרה עם הבובות והדובים ויהיה לו נעים נורא. אין גישה לנכים, יש יותר מדי מדרגות, כסא גלגלים לא נכנס למעלית. ויאיא צריך אנשים שמדברים בשפתו, שלא יחוש בודד כל כך בין זרים, ואנשים שיכולים לטפל בנכה, גם טיפול פיזי - וזה לא אנחנו. את מי אנחנו מכירים שיכול לסייע?
מנבכי הזכרון עולה שיחה שניהלתי פעם עם ח"כ עיסאווי פרג' ממרצ, שבה סיפר לי על שיעור התומכים העצום להם זכה במזרעה, הכפר שנושק לנהריה. אולי הוא מכיר מישהו. אני מרהיבה עוז ומתקשרת ומתנצלת שזו לא שיחה עם עיתונאית אלא משהו שונה לגמרי, ומספרת לו והוא נחרד, גם מן הקבלן וגם מן המצב, והוא מודיע מיד שידאג לזה - כבר למחרת נמצא פתרון, לעת עתה.
יאיא צריך להישאר ליד בית החולים כדי לעבור שיקום. השיקום תלוי בתותבת, שכזכור אין: אבל תהיה, אני מבטיחה לעצמי. בינתיים עיסאווי פרג' מסדר לו חדר בהוסטל בעכו ואנשים טובים שיהיו איתו ויסייעו לו להתנייד ושלוש ארוחות ביום. אשת הקשר של ח"כ פרג', סינא קרש העמלנית והנמרצת, מגיעה לבית החולים ויחד אנחנו יושבות עם יאיא ומספרות לו, והוא עדיין לא כל כך מאמין אבל קצת יותר מקווה. רואים לו בעיניים. ורואים לו עוד, שהוא שמח לשחק מסירות בכדור עם הבן שלי, והילד מצידו מסיע את יאיא לטייל קצת, ומעבר לפערי השפה והתרבות וכל מה שתרצו, כבר נרקמת כאן ידידות.
חולפים מספר ימים עד שיאיא יכול לצאת מבית החולים: בירורים במשרד הבריאות מעלים, שבתוקף מעמדו הוא לא זכאי לשיקום. ענין התותבת, לעומת זאת, מסתייע: שוב הזכרון מתעתע והפעם לטובתי. צץ לי חבר פייסבוק, איש שפגשתי פעם אחת בחיי אבל אני יודעת שהוא אמן פרוטזות עם לב ענק, ואפילו היה חלק ממשלחת ישראל בהאיטי אחרי רעידת האדמה שם ובנה רגליים לתפארת לאנשים. ירון דוזטס שומע את הסיפור, מבטיח שיגיע לנהריה לערוך מדידות, ומוכן לייצר רגל שתשרת את יאיא שנים רבות בסודן, ואפילו רגל משופרת, וכל זה במחיר עלותה של התותבת הכי פושטית שיש. 8000 שקלים. אינני יודעת מנין לקחתי את החוצפה לומר לו שלא ידאג, יהיה כסף. מי דואג, הוא סונט בי. בואי קודם נעזור לו.
המון אנשים צריכים לעזור ליאיא כדי לצאת מבית החולים. מעמותת רופאים למען זכויות אדם - שאין להם כסף לתותבת אבל יש להם אינסולין עבור יאיא שהסכרת הקלה שלו החריפה בבית החולים - מודיעה לי יעל רייכמן שכאשר יוכל לקבל שיקום עם התותבת, הם ינסו לקבל מימון מהאו"ם עבור נסיעות במונית.
בינתיים האינסולין צריך להגיע לנהריה, ויגאל שתיים, ממקימי "מרק לוינסקי", מיזם שהאכיל המון פליטים רעבים, לא עומד בפיתוי לעזור עוד קצת ומגיע, חמוש במזרקים. ירון דוזטס בא מתל השומר למדוד. עיסאווי פרג' ועימו ח"כ מיכל רוזין נוטלים פסק זמן מיום עמוס של בחירות מוניציפאליות ומגיעים לבית החולים, וכרגיל במקרים כאלה מלווה אותם פמליה של רופאים ומנהלנים וכולם שוחרי טוב, והם מתקבצים סביב יאיא הנבוך ומבטיחים שיהיה בסדר, עוד מעט, ושימשיכו לסייע. ומתברר שאס"ף, ארגון הסיוע לפליטים שכורע תחת העומס, העמיד לרשותו של יאיא עורכת דין שתטפל בהיבטים המשפטיים של קבלן מרושע אחד. ועוד אנשים מוצאים שיש בארנקים שלהם שטרות שהם לא ממש זקוקים להם בדחיפות ואלה הולכים ליאיא.
בני אדם הם העיקר
למחרת, בפרץ של שמחה ולפני שהחדר שהועידו לו בהוסטל מתפנה, אני מחליטה שארבעה חודשים בבית חולים בלי יכולת לזוז זה כבר יותר מדי ומזמינה אותו לארוחת צהריים בעכו, במקום יפה על הים. כסא גלגלים לוקחים בהשאלה מהמחלקה, אבל הוא מעדיף לדדות ובקושי מסכים להישען עלי. לא קל לו. לא קל גם אחר כך, כשבמסעדה משמיעים שירים של פיירוז ואני מזמזמת והוא דומע. לאט ובכאב הוא מדדה אל המרפסת הקרובה כל כך לים הגדול, נשען על המעקה, מקשיב לגלים ושותק.
אחר כך מתפתח ויכוח בין-תרבותי ענק ביני לבינו, כי הוא מתעקש לשלם עבור הארוחה של שנינו, אחרת - כך מסבירים לי מלצרים דוברי ערבית - הכבוד שלו ייפגע. להיפך, אני זועקת. מה עם הכבוד שלי? מבחינת הגיל אני יכולה להיות אמא שלו. זהו, אומרים לי, שבן צריך לשלם על אמא. אני מעלה טונים ומסרבת לשמוע ואומרת שהכבוד שלי קודם, ומנצחת בויכוח. מאותו רגע יאיא קורא לי "אמא". ילדיי, שמתאמצים לשווא להגדיל את המשפחה שלנו, מאושרים בזה: בני מתקשר לחבר ומודיע לו שיש לנו אח חדש מסודן. מגניב, עונה הילד מעברו השני של הקו. הוא טוב בכדורגל?
ומגיע היום בו הוא יוצא מבית החולים עם שתי שקיות ניילון ובתוכן בגדים וכרית. זה כל מה שיש לו בעולם. אני משיגה לו כסא גלגלים מ"יד שרה", ונוסעים לתחנה הבאה - הוסטל "החולות" בעכו, שם מחכים אבו זוהייר ג'רחי ואינתיסאר רעייתו, בעלי המקום, והם מקדמים אותו במאור פנים ואוכל ביתי והמון נכונות לסייע לדייר שאינו בדיוק התייר המזדמן להוסטל של תרמילאים, בפאתי השוק של עכו.
יאיא מאושר. יש לו חדר גדול ומקלחת נגישה וטלוויזיה. ובני אדם. בני אדם, אני למדה, הם העיקר. סינא שמבקרת ומביאה פירות טריים ונוזפת בו על חיבתו לממתקים ומסבירה לו שצריך לשמור על רמת סוכר נמוכה ולא לפספס זריקות אינסולין. יגאל שתיים שבא עם האינסולין ובא לחבק. עיסאווי פרג' שמביא עימו עוד סיוע. הילדים ואני עם ערכת עזרה ראשונה כדי שאם ייפצע, יוכל לחבוש את עצמו מיד, כמו שחולי סכרת צריכים, וגרביים מיוחדים. וסוכריות בלי סוכר שבני מבטיח לו שהן טעימות בדיוק כמו הדבר האמיתי. וסינא, שוב: עם כספים שנאספו מתרומות ומעיל לחורף וטרנינגים חדשים.
מחכים לתותבת: בימים שבין מדידות לבין הפלא הזה, רגל חדשה - מצליחים בעמותת רופאים למען זכויות אדם לשכנע את משרד הבריאות שיאיא יקבל שיקום, כלומר ילמד לתפקד וללכת. שיקום אמבולטורי קוראים לזה, כלומר שלא יתפוס מיטה יקרה בבית חולים אלא יבוא רק לטיפולים. ד"ר מיכאל דור ממשרד הבריאות נאנח בטלפון ומספר לי על מקרים קשים מאלה של פליטים שחלו כאן מאד, ועל כך שגם אם הוא רוצה, קצרו ידיו מלהושיע, ומהיכרות איתו אני יודעת שהוא רוצה ולא יכול יותר מזה. וודאי לא לממן תותבת. אבל לפחות שיקום כבר יש. כלומר, על הנייר - יחלפו עוד שבועיים עד להסדרת מכשולים בירוקרטיים צפויים, כמו שיש כשאין זכויות מוסדרות.
לכף הרגל המלאכותית של יאיא יש אפילו גידים מפוסלים והיא נראית ריאליסטית לגמרי. במעבדה של ירון דוזטס בתל השומר הוא מודד אותה לראשונה ופוסע כמה צעדים, נשען על מוט העץ הצמוד לקיר, מסוחרר מעצם העמידה, כאוב, דווי ומתעקש ללכת עוד. ומהר יותר. כמו בן אדם. כי מה הוא רוצה בסך הכל? לגמור את השיקום. לברר את זכויותיו מול הקבלן. ולחזור לסודן על שתי רגליים. נרגש הוא מתקשר לאמא שלו בסודן ומספר לה. נרגשת, יעל רייכמן מתחילה להסיר חסמים בירוקרטיים. נרגשת גם חברה שלי שמתנדבת להסיע אותנו בחזרה לעכו. אני רק בוכה קצת בשקט במושב האחורי.
למחרת מתברר שניסיון ראשון שלי לגייס תרומה עבור התותבת נכשל, ואני לא רוצה לחכות עוד. אין ברירה, צריך להעלות סטטוס בפייסבוק ובו בקשה לתרומה. מה ייצא מזה, אין לדעת. אולי יתמלא הדף בגזענים או באנשים שצריך להסביר להם שבניגוד למה שהם חושבים, אני דווקא כן פועלת למען זכויות של אנשים עם צרכים מיוחדים שהם ישראלים, במיוחד ילדים. אני מוכנה למתקפה מילולית ולקללות, אבל לתדהמתי המוחלטת, ההתראות מתחילות להופיע במהירות עצומה, עד כדי כך שצריך להישאר ליד המחשב ולתחזק את הדף, מרוב אנשים שרוצים לתרום.
שתבינו - אף אחד מהם לא עשיר. אין לי חברים עשירים, בחיים או בפייסבוק. כמעט כולם שכירים או גרוע מזה, אבל גם סטודנטים תפרנים וגם פנסיונריות שואלות בשיחות פרטיות אם אפשר לתרום חמישים שקל, ואני אומרת בטח, והדמעות כבר ניגרות מפני בלי חשבון, כי ההבטחות מתחילות להתממש מייד, תוך דקות: אנשים קוראים את הסטטוס ותורמים בהעברה בנקאית. אנשים שמעולם לא פגשו את יאיא או אותי. עשרות אנשים. רק שלושה מהם חברים שלי בחיים שמחוץ לרשת.
תוך 24 שעות גייסנו 8000 ש"ח והכסף הועבר לאמן הפרוטזות שהתרגש לא פחות ממני, ועוד יש עודף עבור יאיא ובני ביתו שמחכים לזה בסודן, מקום בו משפחה קטנה יכולה לחיות מ- 200 דולר לחודש.
ביום ראשון הקרוב אמור יאיא להתחיל ללמוד ללכת כמו בן אדם. כמו כולנו. אחר כך מזומנת לו ישיבה בכנסת, בוועדה בראשות ח"כ רוזין, שם יסביר יפה מדוע גם אנשים כמוהו זכאים להגנה של חוקי עבודה בישראל. אחר כך, מן אללה - כך הוא אומר. ומין-אל-אינסן, אני מתקנת, מן האנשים - כי אפילו היושב במרומים זקוק לפעמים לשיתוף פעולה. בסיפור הזה, עד כה, השותפות מצליחה להפליא.
מה יהיה איתו, אינני יודעת. מתישהו יוכל לעבוד ונעזור כמיטב יכולתנו למצוא מקום עבודה מכבד. ומקום מגורים. מדינת ישראל ממשיכה בינתיים לנפק אשרות עבודה והגנה לאנשים ממדינות אחרות, אבל אלה שהגיעו באורח בלתי חוקי לא יזכו בהן. אבל בדרך הארוכה חזרה הביתה לסודן, כשהוא משלים עם חייו כנכה ועושה כמיטב יכולתו, יאיא כבר לא יפסע לבד.
לפנייה לכתב/ת 
