אשכול נבו צלל במקווה: העולם הדתי לא זר לי
אשכול נבו מפגיש את הקורא עם עולם המיסטיקה והחזרה בתשובה, בעלילה שבמרכזה מקווה טהרה מסתורי שנבנה בשכונה של עולים קשישים. ובכן, לפחות החלק האחרון אמיתי בהחלט. "לא מעט אנשים שואלים אותי במבט מודאג אם אני 'מתחזק", מספר נבו. "אז זהו, שלא"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
נבו, סופר חילוני מוערך, "ערק" לאזור הדמדומים היהודי – עד כדי טבילה (בגופו ממש) במימיו הקפואים של מקווה האר"י הקדוש בצפת, הסמוך לבית הקברות העתיק בעיר. משם שלה את "המקווה האחרון בסיביר" (הוצאת "זמורה ביתן"), ספרו החדש שבזמן קצר הצליח לזנק לראש רשימת רבי המכר.
בראיון ראשון עם צאת הספר הוא מספר על המבטים החוששים מחזרה בתשובה, ומה באמת קרה לו כשגילה את ארון הספרים היהודי במהלך הכתיבה. בעלילה מחושבת ובנויה לתלפיות הופך המקווה המיותר של נבו, למקור הִיקוותם של זוג אוהבים אומלל, ראש עיר מתוסכל, תורם אמריקני אלמן, צפר ערבי (היחיד בישראל), וחבורת קשישים שעלו מרוסיה. אוסף של נשמות פצועות ומצולקות, שהתנגשותן יוצרת ספק טרגדיה ספק קומדיה של טעויות, עד לסיום המתוק-מריר.
השכונה "סיביר" קיימת, וגם המקווה המיותר
החיטוט בקונפליקטים הדתיים והמיסטיים עשתה לו טוב, הוא מעיד: "כשסופר רואה סידרת מוקשים מעל תמה מסוימת, זה דווקא מושך אותו יותר. מבחינתי הייתה פה תעוזה בכל מני רמות, לא רק ברמת היהדות. בסגנון הכתיבה, ב'טון' של הספר, ובאזורים הסוציולוגיים שהוא מסתובב בהם".
עלילת הספר מתרחשת ב"עיר הצדיקים", מרובת בתי הכנסת והמקוואות. האסוציאציות זורקות כולן את הקורא לצפת, אך נבו טורח שלא להזכיר את העיר בשמה אפילו פעם אחת, כמו גם לא את שאר האתרים שהוא מזכיר.
תורם אמריקאי מבקש להקים מקווה לזכר אשתו האהובה, אך בכדי שלא להפר את האיזון הפוליטי שבו משכשכים
המסע האישי של נבו הסופר מתחיל אף הוא בחיכוך: חוויית הכתיבה בעיר צפת, בשכונת עולים לא דמיונית בעליל, שהמתגוררים בה חיים בתלישות גמורה מהחוויה המיסטית שמזמנת צפת לתושביה ולמבקריה, כמו גם המקווה שנבנה במרכזה על כל מוזרותו.
"הייתי עולה לצפת בסופי שבוע לכתוב בדירה של אבא שלי בשכונה הזו", משחזר נבו. "הוא לימד במכללת צפת, והייתה לו דירה שם מטעם המכללה שבה התגורר במהלך השבוע, ובחמישי היה חוזר לבית המשפחה בחיפה. פעם בכמה חודשים הייתי מגיע לכתוב שם, מחמישי עד ראשון".
"זו שכונת עולים מובהקת. המרפסות נראו כמו משהו שהובא קופי-פייסט ממקום אחר. בשיטוטים בשכונה אחרי שעות הכתיבה, ראיתי מבנה בבנייה. כמה חודשים אחר כך כשהגעתי למקום שוב, ראיתי שהקימו שם מקווה. זה היה מצחיק, מקומם, ופשוט גירה אותי ספרותית. למה זה קרה? מי חשב על זה בכלל? זה כל כך רחוק מההווי של השכונה הזאת גילאית ומנטאלית, ומכאן למעשה הגיעה ההשראה".
המפגש עם חרדים בסדנאות כתיבה
במרכז האגדה הריאליסטית-סוריאליסטית - זוג אוהבים טרגי, שחזרו (כל אחד לחוד) בתשובה. "העולם הדתי לא זר לי בכלל", נבו אומר. "אני גר ברעננה, שהיא עיר חצי-דתית חצי-חילונית. בבית הקפה שאני כותב בו לפעמים, הם שם, וכמובן שכסופר אני מצוטט לכל השיחות של מי שיושב לידי. יש לי בסדנאות כתיבה נציגות נכבדת מהמגזר, זה התחיל כטפטוף וזה הפך לגל. מהכיפות השקופות - ועד לחרדים שבאים לסדנאות, וגם חבר קרוב שחזר בתשובה.
"לא חייתי בתחושה שאני חוצה איזו תהום בעיסוק בנושא. אי אפשר לחיות בארץ בלי שזה יחלחל, אם כי לא מעט אנשים שואלים אותי במבט מודאג אם אני 'מתחזק'. אז זהו, שלא. אני בטוח בחילוניותי".
הקריצה בספר האחרון לציבור הדתי, הולידה לא מעט תגובות מהמגזר. "אומרים לי: 'היה לי לא פשוט במיוחד עם סצנות מסוימות, אבל אני מרגיש שהיה מעניין ושזה היה שווה את זה'. ומרגישים שהספר נכתב מתוך מקום של כבוד".
טבילה במקווה האר"י בצפת
נבו חש כי בחברה הישראלית קיים חיפוש מתמים אחר הזהות היהודית, ו"צימאון של אלפים", לדבריו.
"התנועה שלי בתור כותב היא תנועה של אמפטיה. אפשר לראות בספר מה שיש לי להגיד על היהדות, או על החברה הדתית-חרדית. הדברים הטובים והפחות-טובים כמו בסוגיות של 'מעמד אישה', 'איסור נגיעה' או 'תעשיית הקברים', שהיא כשלעצמה מפריעה לי רק מההיבט של מסחור העניין".
כמי שלא מהסס ללכת "עד הסוף" עם החוויה הרוחנית - ולו מההיבט האנתרופולוגי, הגיע נבו לטבילה במימיו הקפואים של מקווה האר"י. "התור, הקור, האור והבור", הוא צוחק. "הטבילה עצמה היא מאוד גופנית. אתה מרגיש את מי שהיה שם לפניך, וזה ללא ספק רגע של גוף.
"גיליתי שיש המון דברים סביב המקווה והרצון להיטהר, אבל האם לפעמים להיטהר זה לעשות את המעשה הטמא? אחת השאלות הכי קשות ביהדות, זה המקום של היצר והמין, בתוך המערך המוסרי הדתי, ואחת מההערות הכמעט מיידיות, ב-99% מהטקסטים שמגיעים אלי בסדנות כתיבה מצד הכותבים הדתיים, זה היעדר הגוף. אפילו ברמת תיאורים הפיזיים הם נמנעים מתיאורים גופניים בכלל, בעוד שמצד שני, המקווה היא חוויה יצרית ללא ספק".
מפגש ראשון עם ארון הספרים היהודי
גיבורת הספר מתארת את תהליך החזרה בתשובה שלה כ"אולקוס בנפש". "היה לי אולקוס בנפש, ופשוט הייתי חייבת להזין אותו במשהו".
"הכנסתי את עצמי לתוך העניין הזה של חזרה בתשובה", מתוודה נבו. "התעמקתי בו וחקרתי אותו, כך
"כשאתה נכנס לקרוא ספרות יהודית מתוך מדרשים; ספרות יהודית של מאות קדומות, אחד הדברים הראשונים שקורים לך זה פתיחה של מנעד שפתי מרתק", הוא אומר. "זה קרה לי ככותב וכאדם. לא גדלתי בבית דתי, וארון הספרים היהודי לא היה המרכזי בו, והמפגש הראשוני היה מפגש חושני של השפה.
"מאיפה מגיעה העברית היומיומית הישראלית? מה היה שם לפני שזה פושט והורכב בשנית לשפה התקשורתית היומיומית? זה משהו שעבר עלי ככותב, וזו חוויה למי שאוהב מילים. הרשיתי לעצמי ללכת בספר על שפה קצת אחרת.
"אולקוס - זו השאלה. האם רק ממעמקים אדם קורא יה? רק במצבי משבר שיש בהם התפרקות של המבנה הפנימי? אלה מקומות שמסקרנים אותי כסופר, ולכן הובלתי את הדמיות לשם. יש להם סיבה טובה, לאיילת ולמשה, להימצא שם, להגיע לפירוק הזה. וזו הדרך שבה הם בוחרים למלא את החיים. זו הבחירה שלהם. במצבים דומים בחיים בחרתי אחרת, ואחרים בחרו אחרת".
משה בן צור, ילד החוץ מהקיבוץ, איש צבא לשעבר עם חיבה למפות, הוא חוזר בתשובה שנשאר "ילד חוץ" גם בתוך קהילתו ומשפחתו החדשה. איילת, אהובתו המיתולוגית, מוצאת את עצמה מחדש בניו דלהי, כאישה דתית. נבו משקיף מן הצד רגעי על רגעי החיבור והשבר שבהם מוצאים הגיבורים תשובות ונחמות בדת.
"משה בוודאי לא מאפיין את החוזרים בתשובה שאנחנו רגילים אליהם", הוא אומר. "הוא חוזר בתשובה שלא מוצא קהילה, כי שום קהילה לא רוצה בו, והוא חייב לפלס לעצמו את דרכו. הבחירה הזאת שלא לקבל עצמך את עול הקהילה יחד עם עול המצוות, היא ייחודית ומפתיעה".
גם "במקווה האחרון בסיביר", כמו בספריו האחרים, שזור געגוע, ולצדו תהיות תיאולוגית ופילוסופית של סדר ותכלית, המרחפות אצל הסופר וברואיו. "ברגע שהיהדות מציבה מולך סולם ערכים מסוים, אתה יכול לקרוא לזה מצוות", הוא אומר. "אבל בסופו של דבר, אלו עמדות מוסריות וחברתיות לשאלות של מה חשוב בחיים, מהם ערכיי שלי, למי אתה כאדם נותן דין. כשעוסקים בשאלות יסוד בחיים, ברור שזה חוזר גם אליך".
"יש סדר בדברים. יש כוונה ויש מכוון. הרוח הנושבת עכשיו - נושבת בדיוק במידה, וקרני השמש המלטפות עכשיו - מלטפות בדיוק במידה. הכל בדיוק במידה, וכל דבר במקומו הנכון בעולם, כולל הוא. כי כאן, ולא בשום מקום אחר, הוא רוצה להיות עכשיו".
לפנייה לכתב/ת 
