שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בירושלים": בחזרה לעיר דוד, פרלוב
    "דוד פרלוב אהב אהבת נפש את התחביר ואת הפיסוק של הקולנוע. אבל לא פחות מכך הוא אהב את התענוג שבקולנוע, את פנס הקסם הזה שהביא, ומביא, הרבה מאוד שמחה", נסים קלדרון מציין עשור למותו של הדוקומנטריסט דוד פרלוב וכותב על סרטו פורץ הדרך "בירושלים"

    היום, חמישים שנה אחרי שהוקרן הסרט "בירושלים" של דוד פרלוב, הוא יוקרן בחמישים ערים בעולם. תשעה סרטי מחווה של בוגרי "סם שפיגל" יצורפו להקרנה. זה מרגש. זה הסרט הישראלי הנכון לחמישים ערים, ולחמש מאות ערים, שבהן אוהבים קולנוע. צריך לברך את רנן שור שיזם את הפרויקט היפה הזה.  

     

    לקט של שלושה סרטים קצרים בפרויקט "עקבות בירושלים"    (עמיחי חסון ואלעד שוורץ, מורן איפרגן, נדב לפיד)

    לקט של שלושה סרטים קצרים בפרויקט "עקבות בירושלים"    (עמיחי חסון ואלעד שוורץ, מורן איפרגן, נדב לפיד)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    ראיתי את "בירושלים" כשהייתי בן 16 ועשיתי לי כלל לראות סרט כל ערב. יותר מזה: רציתי לבלוע את כל תולדות הקולנוע. לא הייתי לבד. בשביל ג'ון פורד אחד שלא ראינו, בשביל קורסוואה אחד שהחמצנו, הייתי נוסע עם חברים לאיזה אספן תמהוני, או היינו מבקשים מנסים דיין לסחוב בשבילנו לערב אחד אורסון וולס נדיר (נגיד "מר ארקדין") מאוסף סרטי ההסתדרות שברחוב שיינקין. לא היו סינמטקים, לא היו קלטות וידאו. ארבנו גם לסרטים קצרים שהקרינו בבתי הקולנוע כשהסרט העלילתי היה קצר במיוחד. אותו ערב הקרינו בקולנוע אסתר, בככר דיזנגוף, את "בירושלים" לפני הסרט הארוך.

     

    עכשיו נקפוץ חמישים שנה קדימה. אתמול ראיתי את הסרט שוב. הרגשתי כמו תלמיד שחוזר ולומד את האלף בית של הקולנוע, ונזכר בטעם המתוק של גילוי השפה, טעם שנשמר בה גם הרבה שנים אחרי שהוא מדבר את השפה. "בירושלים" היה בעל כורחו גם סרט הסברה ממשלתי, אבל לרצונו ולשמחתו הוא היה בעיקר סרט הסברה חושני, יצירתי, מפתיע, על קולנוע. הוא הפתיע אותי כשהייתי בן 16 והוא הפתיע אותי באותה מידה אתמול.

     

    הפרק ראשון נקרא משום מה "עדה". אבל הוא עוסק בעזה, זו עזה צבי ז"ל, שהיתה נערה כשצולם הסרט, ואחר כך היתה אחת מן האוהבות הגדולות של השירה העברית. עזה וצלם מצולמים יחד. היא מספרת זכרונות על משחקי הילדות שלה בירושלים. הוא מצלם תמונות סטילס.

     

    מה זה קולנוע? קולנוע נפרד מספרות כשאשר תודעה חייבת להפוך לתמונה. לכן צלם מלווה את עזה ומצלם, וגם מראה לה אחר כך את צילומיו כשחיוך על פניו. וקולנוע ניפרד מצילום כאשר תמונה קפואה חייבת לעבור לתמונה נעה. לכן עזה הולכת הרבה בסרט, או רצה. אבל לתודעה יש עבר. לצילום, גם לצילום הסטילס וגם לצילום הקולנוע, אין זמן עבר.

     

    תלמידי הקולנוע של פרלוב זוכרים שהוא היה אומר להם שוב ושוב: אתם עובדים בשפה משונה, כי אין לה זמן עבר ואין לה זמן עתיד. לקולנוע יש רק זמן הווה. וכדי שיהיה בסרט עבר, עזה מספרת על שעשועי הילדות שלה והבמאי הביא לסרט ילדים ששחקו אותה בילדותה.

     

    פרלוב לימד אותנו בפרק הראשון של "בירושלים", שאין גבול של אמת בין קולנוע דוקומנטרי לקולנוע בדוי. אתה רוצה לצלם זכרונות, ומיד חצית את הגבול המלאכותי הזה. אבל, כבר אמרתי: פרלוב היה בסרטיו מורה מלא תשוקה, מלא הפתעה. רגע הוא לימד אותנו את האלף בית של הקולנוע, ומיד הוא שיעשע אותנו כשצילם ילדים, שעוד הרבה זמן לפניהם, כשהם נהנים לשגע ברחוב מבוגרים, שתמיד אין להם זמן, בשאלה המעצבנת: "תגיד מה השעה?".

     

    מתוך "בירושלים" של דוד פרלוב (צילום: אדם גרינברג) (צילום: אדם גרינברג)
    מתוך "בירושלים" של דוד פרלוב(צילום: אדם גרינברג)

     

    פרק אחר נקרא "גבול".ירושלים היתה חצויה ב-63'. פריים של מצלמה יכול להיות גם הוא חצוי. היינו צריכים שיבוא ברזילאי אוהב קולנוע אחד, כדי שיציל אותנו מן השקר של הוליווד, שפריים רבוע ומלא הוא יצוג נאמן של העולם. מי אמר שצריך לצלם בכל שטח הפריים? מי אמר שריבוע קטן ומצולם בתוך ריבוע גדול וחשוך הוא לא אמת על עיר, ולכן צריך להיות בחירה של אמן.

     

    זה פרק בסרט שמלא בחורי הצצה, בחומות מסתירות, בחלקי תמונות. ועוד זר פרחים אוהב שמגיש פרלוב לדקדוק של הקולנוע: הוליווד השכיחה מאתנו את הקולנוע האילם שבתוך הקולנוע המדבר. המצלמה שלו מציצה על העיר המזרחית בשקט. היא רואה אוטובוסים והרבה אנשים בתחנה. הוא נותן לנו כמה שניות להביט בשקט. מי מאוהבי הקולנוע לא מתגעגע לפעמים לשקט ההתבוננות שהעניק לצופה הקולנוע האילם?

     

    ואז פרלוב מוסיף את צפירות האוטובוסים, את קולות האנשים בתחנה. הקולנוע יודע לתת חיים, לסמן חיים, גם מעבר לגבול. רק תלחץ על כפתור מכשיר ההקלטה ותתחיל לשמוע קולות רגילים.

     

    פרק אחר נקרא "בגן האורנים". וכך אומר הקריין: "ירושלים. עיר נבואות השלום. בה יגורו יום אחד זאב וכבש בליטופי יום קיץ". אי אפשר היה אז לעשות סרט בישראל בלי לשלם מס למליצות הפומפוזיות האלה. מה יכול אמן לעשות בנסיבות כאלה? איך אמר אלתרמן: "יהי לקיסר אשר לקיסר ולנו ילהט התפוח". המליצות המילוליות - לקיסר. והתפוח - לקולנוע.

     

    והקולנוע מחייך חיוך קטן, ומצלם את תזמורת המשטרה שמנגנת שיר לכת בפני אף אחד, ברחבת אבן שמסביבה יער ריק. ואחר כך החיוך מתרחב לצחוק: שיר הלכת ממשיך להישמע, אבל הקולנוע מצלם את רחבת האבן, לא רק בלי מאזינים מסביבה, גם בלי התזמורת שבתוכה. פאתוס ריק ברחבת אבן ריקה. ואל רחבת האבן נכנס פתאום בחשיבות עצומה, תרנגול הודו מכובד. הוא כנראה היחיד שמאמין במליצות ובשירי לכת.

     

    ירושלים היא עיר עם עבר גדול? אולי. ארכיאולוג רוצה למצוא כדים, צלמיות, מטבעות. אחרת העבר הארוך הוא בשבילו מליצה עמומה. קולנוען רוצה צילומי קולנוע. אחרת העבר הארוך הוא לא בתחום המומחיות שלו, ואין לו מה להגיד עליו. לכן העבר של ירושלים, בשביל דוד פרלוב הוא הסרט הראשון על ירושלים של מורי רוזנברג משנת 1911.

     

    פרלוב מביא קטעים מן הסרט הראשון הזה: מצעדים חגיגיים של נושאי דגלים, צעידות בלתי חגיגיות של קונים ברחוב השוק, גברת כבודה ונפוחה מחשיבות עצמית - עוד טווס אחד - מתרוצצת סביב הכותל המערבי. וגם בוריס שץ מתרוצץ סביב גבירים אורחי בצלאל בגלביה מגוחכת ולא מפסיק להסיר בפניהם את כובעו התיאטרלי, כדי שיפתחו את ארנקם אחרי שהמצלמה תפסיק לצלם. זה מה שהקולנוע יכול להעיד ביושר על העבר. כל השאר מלים מלים מלים.

     

    אני לא מתכוון לייגע אתכם, ולהמשיך כך פרק אחר פרק. פרלוב לימד גם אותי לשמור על הכיף ועל הקצב כשאני רואה קולנוע וכותב על קולנוע. אבל אי אפשר בלי הילדים שמתנפלים על המצלמה בסרט הזה וצוחקים, וצועקים: "תצלם אותי, תצטלם אותי". הם לא הילדים הראשונים שמבקשים את זה. כבר בפרק הראשון ביקשו כמה ילדים מן הצלם שיצלם אותם. כמו סתת האבן השתקן שמופיע וחוזר ומופיע בין פרק לפרק, כך ה"תצטלם אותי" של הילדים שמופיע בפעם השניה - אלה החזרות שמעניקות לסרט אחדות, שמחברות בין אבני הקולאז' של פרלוב.

     

    חזרה אחת היא אדם שותק וסבלני מרוכז כולו בסיתות אבן. הקולנוע מצדיע כאן לאנשים, שעושים את ירושלים בעבודתם בלי לרצות שיצלמו אותם, בלי לעשות אמנות מחייהם. אבל חזרה שניה היא ה"תצטלם אותי" של אנשים, שעושים את ירושלים בשמחתם, כיוון שמפתה אותם להצטלם, כיוון שמצחיק אותם להצטלם.

     

    קולנוע הוא גם קסם. קולנוע הוא גם שמחה. הוא חיפש אנשים שכדי להיכנס אל תוך סרט הם נהנו להתבדח ולשים כרוב על הראש. או להחזיק מטאטא ביד אחת, וכובע ביד שניה, ולהיות מוקיונים של קרקס-רחוב. דוד פרלוב אהב אהבת נפש את התחביר ואת הפיסוק של הקולנוע. אבל לא פחות מכך הוא אהב את התענוג שבקולנוע, את פנס הקסם הזה שהביא, ומביא, הרבה מאוד שמחה להרבה מאוד אנשים בחמישים ערים בעולם, ויותר.

     

    הערב תתקיים במוזיאון ישראל בירושלים וב-49 מוסדות אחרים ברחבי הארץ ובעולם הקרנה של "בירושלים" לרגל ציון חמישים שנה לצאת הסרט, ועשור למותו של דוד פרלוב. בנוסף יוקרנו תשעה סרטים קצרים שנוצרו בהשראתו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים