שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מר עולם
    אסף אבידן כבש השנה את אירופה וצבר הישגים ששום אמן ישראלי לא מתקרב אליהם. סיפור הצלחה? בהחלט, והוא מרוצה מזה, אבל לא מסתיר את הלחצים ואת העייפות שבאים בעסקת חבילה. וגם לא את הקטע המורכב של לייצג את הארץ. הראיון המלא מגליון השבת של "ידיעות אחרונות"

    לפני כמה שבועות דודו אהרון הכריז על סיבוב הופעות בארצות הברית. גם ירמי קפלן. והדג נחש. כמה בתי כנסת, כיבוי נרות חנוכה בקונסוליות יהודיות, וחזרה לא מפוארת הביתה, במחלקת תיירות. אין מוזיקאי ישראלי שבאמת מצליח בחו"ל. שאנשים אשכרה מכירים אותו, שהשירים שלו חורכים את הרדיו והאלבומים מוכרים פלטינות, שקהל מקומי של אלפים יודע את המילים, שלהיט שלו צובר 115 מיליון צפיות ביוטיוב.

     

    אסף אבידן הוא האמן הישראלי היחיד שבאמת מצליח באירופה. לא ליד, לא כמעט, לא אולי, אמיתי לגמרי. היום הוא בבלגיה, מחר בפריז, מחרתיים איפשהו בגרמניה. הבמות והארצות מתחלפות בקצב מסחרר. הוא הגיע למקום הזה אחרי עבודה קשה וארוכה. "כשהרמתי גיטרה לפני שש־שבע שנים, לא חשבתי הרבה קדימה", הוא אומר, "אבל גם אם הייתי חושב, לא הייתי הוזה שנטוס במטוסים פרטיים ונופיע באירופה באולמות של אלפים, הכל סולד־אאוט. נעזוב אפילו את הפסטיבלים כרגע. הטורים שלנו מכורים מראש. יש בזה משהו נורא מחזק, כי הדרך הזו לא קלה. ולדעת היום שיש לזה כזה הד ומשמעות אצל אחרים, נותן לי את האמון ואת הכוח להמשיך הלאה".

    עם בת הזוג מייקי בסיבוב ההופעות האירופי ()
    עם בת הזוג מייקי בסיבוב ההופעות האירופי

    ודווקא עכשיו, הוא עוזב את החיבוק החם של האירופאים לטובת סיבוב בארה"ב, שייקרא 'Back to Basics'. בלי גב של חברת תקליטים, בלי להקה. לבד, אקוסטי. "ההופעה מול עשרות אלפים שונה מאוד לעומת הופעה בפני כמה אלפים. יש רמה של בידור שאתה לוקח על עצמך מול קהל אסטרונומי. אני לא אפסיק להופיע בפסטיבלים גדולים, אבל אני רוצה גם להופיע מול קהל שמגיע כדי להקשיב למה שיש לי להגיד ולעבור חוויה רגשית יחד איתי. לא כזה שרק בא לשתות בירות עם החברים שלו".

     

    אז איפה אתה עומד במתח שבין אמן לבדרן?

    "אני מרגיש שיש לי אחריות שהקהל ייצא עם חוויה, אבל זה נובע מהיכולת שלי לעבור בעצמי תהליך רגשי על הבמה. אם אני מופיע בשבילם רק בשביל הקהל, אני נהיה ג'סטין ביבר. הם באו לראות אותי מקיא רגשות. להיות בדרן פופ זה מקצוע בפני עצמו, אני לא רוצה את זה. אני מעדיף לעמוד בשורה של לאונרד כהן וטום ווייטס מאשר עם רובי וויליאמס או ליידי גאגא".

     

    אהדת הקהל לא מזיזה לך?

    "באינטלקט אני תופס את זה, בלב זה לא עושה לי כלום. זה לא באמת מרגש אותי שמאות אלפים מריעים לי".

     

     

    זינוק מדהים בקריירה,

     הישגים שהולכים ונערמים, אז למה אבידן לא מסוגל לחגוג על זה? "אני מרוצה רגעית", הוא מבהיר, "אבל הקריירה הזו אף פעם לא תספק אותי, גם אם אופיע בוומבלי. לא אתעורר למחרת אדם מאושר. תמיד יש עוד משהו. מתוך מודעות לזה בניתי לעצמי חיים שאני כן מאושר בהם. במובן הגדול של השלמה עם עצמי, יש לי אושר פנימי. ויש לי בת זוג שאני שלם איתה. זה הרבה".

     

    איש שמח ביומיום?

    "תלוי באיזה יום. אני נוטה למצבי רוח. הייתי מטופל פסיכולוגית".

     

    זה נראה מאוד כיף מבחוץ: מלונות פאר, ארוחות מפנקות, מטוסים.

    "אני אפילו לא חושב על זה כשאני בטור, ואוכל זה בטח לא הקטע שלי. חברים אומרים

    לי 'אה, אתה ברומא, החיים שלך דבש'. לך תסביר להם שהדבר היחיד שראיתי שם זה את מאחורי הקלעים, האוטו ושדה התעופה. אין זמן ללכת לאכול גלידה בפיאצה נבונה. זה כמו טירונות בלתי נגמרת. אז ישנים גם באוטובוס והתנאים השתפרו, אבל זו לא מנוחה אמיתית. אתה כל הזמן טרוד בלהגיע, במה יהיה. אם הייתי רק הגיטריסט של הלהקה, נראה לי שהייתי רגוע. להיות זמר זה כלי כל כך פריך ושברירי, כל הזמן להיות בפוקוס בלתי נגמר. לשמור ולשמר את הכלי".

     

    החלטת פעם שדי, נמאס?

    "בטח, יש לי את הרגעים האלה שאני אומר: 'לא קם מהמיטה. תטוסו בלעדיי'. רק בת הזוג שלי מצליחה לשכנע אותי לצאת מהמיטה. הטריק איתי הוא סבלנות רבה. בחיים לא קרה שנשארתי לישון והחמצתי הופעה, אבל באותו רגע, שבו כל מה שאני רוצה זה רק שינה, אני פשוט לא רואה את עצמי קם. זה מעבר לתשישות. 'עייף' לא בתחילת היום, אלא כבר בתחילת השנה. היום זו עייפות מצטברת שאין לי איך לתאר. היא נגררת ונסחבת, לא רק מחוסר שינה אלא מכמות של אנרגיות ולחצים. הגוף מכיר את הסיטואציה והוא פיזית נכנס למצב שינה, נדלק בהופעה ואז אתה חייב להטעין".

     

    אילו לחצים?

    "אין בי חרדת ביצוע. אני נורא נהנה מההופעה. הלחצים שלי מתמקדים בין ההופעות. קשה לי מאוד להתמודד עם בלת"מים של טיסות. אני מאבד סבלנות. אני שונא לטוס".

    כשהציעו לי ריאליטי, אמרתי - אתם מייצרים כלום ()
    כשהציעו לי ריאליטי, אמרתי - אתם מייצרים כלום
     

    לפחות פיתחת מומחיות גיאוגרפית.

    "בחצי מהזמן אני לא זוכר באיזה מקום אני מתעורר. באירופה אתה לא יודע מתי עברת את הגבול. נימנמת באוטובוס ואתה מתעורר עם שלטים בשפה אחרת. באיזשהו שלב אני לא מסתכל על הלו"ז יותר. רק כשאנחנו מגיעים ממש, אני יודע איפה אנחנו. היה איזה שבוע עם הופעות יום אחרי יום במערב צרפת, בצ'כיה, בשווייץ ואז בדרום צרפת ובגרמניה. כבר היה לי קשה לדעת מה לפני מה. אני מאושר בחלקי בצורה בלתי מעורערת. אני מתעורר בבוקר וישן בלילה בידיעה שאני ממזר בר־מזל".

     

    אתה ישן טוב?

    "מאוד. אין דאגות. אם הייתי בנאדם שמפתה אותו לעשות 'דה ווייס' או 'אקס פקטור' או 'הכוכב הבא' בשביל הכסף שמציעים לי לעשות שם, אז לא הייתי ישן בלילה מתוך ידיעה שמכרתי את עצמי. אגב, ניסו, ולא רק בארץ. גם באיטליה קיבלתי הצעה מאחד הפורמטים וסירבתי".

     

    למה בעצם? גם אמנים כמו עברי לידר ואביב גפן משתתפים בתוכניות האלה.

    "אני לא מבין אותם, באמת. בנאדם שרואה את עצמו בתור אמן, רוצה לייצר תוכן, להגיד משהו, להבין ולשאול שאלות. בעיניי זו האמנות. אני לא רואה איך אפשר לתת יד להזניה ולרידוד שהתוכניות האלה מייצרות בתרבות שלנו. בגלל שזה כל כך לא מובן לי, לי עצמי אין שום התלבטות כשאני מקבל את אותן הצעות. ההחלטות שלי מתקבלות מאוד מהר ומאוד בקלות".

     

    ושום סכום בעולם לא יפתה אותך?

    "תאמין לי, הציעו לי הרבה מאוד".

     

    מצד שני, הטלוויזיה מרימה לאמנים האלה את ההופעות. זו עובדה.

    "בוא נראה כמה זמן זה יחזיק. כשאתה מייצר תרבות אינסטנט כזו, גם המנוף הוא אינסטנט. אני חיה חברתית, אני מאמין שיש לי אחריות תרבותית מסוימת. כשהציעו לי ריאליטי, אמרתי להם 'תראו, פורמט בסגנון כזה או אחר קיים עשר שנים. אתם מייצרים כלום. למה שלא תעשו תוכנית שמפגישה בין כותבים צעירים לפרפורמרים? למה לא לייצר תוכן אמיתי, להעשיר את התרבות שלנו?'"

     

    הטענה שלהם היא שזה גם מקדם מוזיקה בטלוויזיה.

    "מקדם?! אנחנו ממחזרים ברמה פושעת. אנחנו מייצרים עבור הדור הצעיר וגם עבור הדור הלא־צעיר קונספציה שגויה של מה זאת אמנות. מטמיעים בתוכם שזה תמיד חייב להיות תחרות, שמישהו חייב להיות מודח. תמיד מכניסים לזה דברים צהובים וקבוצתיים, סיפורים אישיים, ומישהו ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. ברמה הטובה זו בדיחה גרועה וברמה הגרועה זו פורנוגרפיה רגשית".

     

    אבל חלק מהבוגרים של הפורמטים האלה כן מתפרנסים ממוזיקה.

    "אתה קורא לזה מוזיקה, אני לא. מעצב באיקאה יכול להיות בגוגנהיים? הבעיה היא לא שמייצרים תרבות פנאי זולה, אלא שמרמים אותי וקוראים לזה 'הכוכבים הבאים' או 'הקול הבא'. בעיניי, מוזיקה היא אמנות קפדנית ומדוקדקת, שיש לה היסטוריה ומסורת וחשיבות בתוך תרבות וחברה. להזנות את זה למשהו כל כך רדוד שבסופו של דבר נועד רק כדי למכור פרסומות וסמסים, זה מעשה בזוי וחסר אחריות. זה מקביל לניצול משאבים של הכוכב בלי מחשבה בעתיד. זה ייצר את אותה תוצאה".

     

    ואם תקבל הזמנה להופעת אורח?

    "אשיב בשלילה. לא אתן יד לדבר הזה. אני רוצה שהתוכניות האלה ייפלו ויימחקו מזיכרונות הפלנטה שלנו".

     

     

    הוא בן 33,

    גדל בירושלים. בגיל שבע עברה המשפחה לג'מייקה לארבע שנים, לשם נשלח אביו מטעם משרד החוץ. הוריו התגרשו כשהיה בן 14 ומאז הוא בנתק מאביו. "הוא לא חלק מהחיים שלי. אחרי הגירושים הוא המשיך לקחת שליחויות בחו"ל ואף פעם לא היה לנו קשר טוב. זה לא מבאס אותי וכנראה לא אותו. אני מדבר איתו פעם בשנה וחצי באיזה מייל מטופש. הוא כבר לא דיפלומט בעולם, יצא לפנסיה. גם עם האחים שלי הוא לא בקשר".

     

    אתה לא חושב שהוא מתגאה בהצלחות שלך?

    "התרחקנו ברמה כזו שאנחנו היום אנשים די זרים. אני אפילו לא יודע לענות על השאלה הזו".

     

    אבידן למד בבצלאל במסלול לאנימציה. הוא התחיל לכתוב שירים, באנגלית, בעקבות פרידה כואבת, והוציא מיני־אלבום בשם 'Now that You're Leaving'. באותה שנה הכיר את הבסיסט רן ניר ואליהם הצטרפו רועי פלד, יוני שלג והדס קליינמן. כך התהווה ההרכב אסף אבידן והמוג'וז. אלבום הבכורה שלהם 'The reckoning' יצא ב־2007 והיה לאלבום פלטינה בישראל ולאלבום זהב בצרפת ובגרמניה. אחרי עוד שני אלבומים החליט אבידן, לפני כשנתיים, לפרק את החבילה.

     

    ואז הוא הוציא את אלבום הסולו 'Different Pulses'. בארץ לא נשארו אדישים - הוא הפך לאלבום זהב - וגם לא באירופה, שם מכר יותר מ־200 אלף עותקים וזכה למעמד של אלבום פלטינה בצרפת. מאז לא הפסיק להיות בתנועה. בסך הכל רשם יותר מ־100 הופעות השנה בעולם מול כחצי מיליון איש. בישראל מילא שתי קיסריות ושתי הופעות בהאנגר 11 וכל הכרטיסים נמכרו מראש. גם גלגלצ יישרה קו ובחרה בו כאיש השנה במוזיקה. את ההישג האחרון רשם השבוע, עם הופעה בוותיקן באירוע הכריסמס ששודר באיטליה לעשרות מיליוני צופים. כדי לראות מופע מלא שלו בישראל תידרש סבלנות. זה יקרה רק ב־27 במרץ בהיכל התרבות בתל־אביב וההופעה תכלול שירים וביצועים אקוסטיים מכל אלבומיו.

     

    חלק מכריע בהצלחה הגדולה שלו בחו"ל חייב אבידן דווקא למפיק גרמני שעשה רמיקס לשיר שלו 'One Day/Reckoning Song'. הזמר ניסה למנוע את זה, ללא הצלחה, ושנא את התוצאה. זה לא שינה למאזינים, שהסתערו עליה. העיבוד הניב 115 מיליון צפיות ביוטיוב, מכירות של מיליון וחצי עותקים ונוכחות בפלייליסט של תחנות רדיו בכל העולם. גם אם אבידן עדיין לא חי עם זה בשלום, התגובה שלו מעט התרככה."אני אשתדל שאנשים לא יכירו את המוזיקה שלי דרך הרמיקס הזה, אבל משלים עם זה שהוא הפך לחלק מהביוגרפיה שלי, אם אני רוצה או לא רוצה. חשוב לי לומר שאם הייתי מצליח רק בזכות הרמיקס, זה לא שווה תחת. אם לא היה לי תקליט שאנשים אהבו אחר כך ואם לא הייתי קורע את עצמיו עושה 100 הופעות בשנה הזאת ומציג את המוזיקה שלי, זה היה נשאר בגדר וואן היט וונדר. זה מתקשר לדיבור שלנו על הריאליטי. נכון, הדברים האלה נותנים בוסט. אבל ביום למחרת הקהל מחפש תוכן, להאמין במשהו. אתה חייב לייצר לו את זה".

     

    ובכל זאת, זה הלהיט הכי גדול שלך, ואתה לא אוהב אותו.

    "כל עוד יש לי את הקהל שלי, לא אכפת לי שבמסיבות טראנס של אלפי אנשים בריו רוקדים את זה. אם היית שואל אותי לפני שנה וחצי, אז כן, הייתי מאוד טרוד לגבי זה שאנשים אולי יתאכזבו שהמופע שלי יותר מורכב מהרמיקס. אבל הקהל לא מטומטם. אנשים עושים חיפוש ביוטיוב לפני שקונים כרטיס ומבינים מה הם הולכים לשמוע".

     

    אתה מבצע את השיר בהופעות?

    "כן, אני לא מניאק. אני יודע שאנשים אוהבים אותו ואני נהנה ממנו. השיר הזה הצליח לעשות משהו בצורה שאני לא מבין אותה. לא חושב שזה יקרה לי עם שירים בגרסאות שלי. הרמיקס הצליח לחדור שריונות פלייליסטים בכל מקום בעולם".

     

    באיזה מקום הכי מפתיע זה נהיה להיט?

    "במדינות מאוד קטנות באפריקה. מה שהכי מגניב זה שהוא להיט ענק גם באיראן. שולחים לי משם מיילים והודעות לפייסבוק. גם מדובאי ומלבנון".

     

    אתה מרגיש קצת שגריר ישראלי?

    "לא קצת, מאוד. הרבה פעמים יצא לי להופיע כשקרו דברים קשים בארץ והתקשורת הזרה חגגה. בהיעדר תשובות מהדרג הפוליטי, פונים לדרג התרבותי. זה נראה לי מגוחך שאני צריך להסביר. אני לא מסתיר את העובדה שאני שמאלני ואת הדעות שלי".

     

    שמנוגדות למה שהממשלה עושה.

    "אני אומר שזו הדעה שלי, שאני לא מייצג את הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי. כל עוד אני בוחר להיות פה אני חלק מזה, אני מרגיש שיש אחריות להשיב להם. הבעיה שלי עם התקשורת הזרה היא בעובדה שהשאלות האלה לא מופנות לאמנים בריטים או צרפתים שהממשלות שלהם עושות דברים לא פחות גרועים לפעמים. את ברוס ספרינגסטין אולי שואלים על מה שקורה בארצות הברית, אבל אף אמן לא יעז לומר ש'אני לא מופיע בניו־יורק בגלל הממשל האמריקאי'.

     

    "יש מחרוזות מחשבה אוטומטיות בראש של אנשים מחו"ל כשהם שומעים את המילה ישראל. זה ישר לוקח אותם למילים אופנתיות כמו אפרטהייד וכיבוש. זה קורה המון עם אנשי תקשורת לפני הופעות או אחרי. הרבה פעמים אני אומר שלא בא לי לדבר על זה. כשיש לי סבלנות, אני מסביר. אני מנסה לומר שגם אם אני חושב שיש פה צורת כיבוש מסוימת וצריך להפסיק אותה, המצב הרבה יותר מורכב מהמשפט ש'הישראלים צריכים להפסיק את זה מחר'. האמת? עכשיו אני אומר את זה לעצמי ולא עומד מאחורי זה. אולי זה לא מצב הרבה יותר מורכב. צריך להפסיק את הכיבוש".

     

    אתה יודע מה יקרה אם תדבר נגד ישראל בחו"ל. יגידו שתקעת סכין.

    "הבעיה של הימנים היא שכל בנאדם שלא מסכים איתם ישר מטיחים בו שהוא עוכר ישראל, בוגד או יהודי שונא עצמו. זו התמודדות ילדותית. לא קיבלתי פידבקים כאלה מהארץ. אני לא דוחף את זה באף של אף אחד. אני לא רייג' אגיינסט דה משין, לא אמן פוליטי, לא מרגיש שאני צריך לכתוב בפייסבוק הצהרות פוליטיות ובכלל אין לי את זכות לאנוס את הקהל שלי לשמוע את הדעות הפוליטיות שלי".

     

    נתקלת בהפגנות נגד ישראל?

    "לא הרבה. מתוך מאות הופעות, אולי בשלוש־ארבע הונפו בחוץ שלטים נגד ישראל. אין לי בעיה עם דעות פוליטיות מנוגדות, אבל האנשים האלה בדרך כלל בורים בנושאים שהם מפגינים נגדם במיליטנטיות. בפעמים שזה קרה, הלכתי למפגינים ודיברתי איתם. הם מראים ברושורים עם מפה של ישראל שנראית כמו ממלכת דוד. אין שום קשר לגבולות הקיימים והם מאמינים בזה. כשאני אומר שהמפה לא נכונה, הם טוענים שאני משקר".

     

    בהתנחלויות תופיע?

    "לא. גם לא הופעתי בטיבט הכבושה. אנשים שחיים בתוך ההתנחלות אחראים לאיזושהי פעילות שאני מתנגד לה. לזה אני לא רוצה לתת יד".

     

    בדרך כלל, כשמדברים על הצלחות של ישראלים בחו"ל, סופרים אותך, את עידן רייכל, TYP של עברי לידר, אביב גפן.

    "עידן רייכל קצת יוצא דופן בקבוצה הזו בעיניי. אני לא לגמרי בטוח ב־100 אחוז באינפורמציה שלי על כל מה שהאמנים האלה עושים, אבל אני חושב שאני עושה סוג אחר של הופעות. אני לא אמן שמופיע מול קהילות יהודיות או מול חבורה של ישראלים באיזה מרכז יהודי בניו־יורק. בתוך העולם המאוד שוויוני ומאוד אכזר של פתיחת כרטיסים לקהל רחב, בכל העולם, אני חושב שמה שאני עושה חריג בנוף הישראלי".

     

    מבאס שאנחנו בתקשורת משייכים אותך בכלל לקבוצה הזו?

    "לא מבאס. זה מעיד על חוסר הבנה. זה מטריד אותי רגעית. קצת צובט לי. אם אתה מדבר על מה ש־TYP עושים בצרפת לעומת מה שאני עושה, אז המספרים שונים. אני לא אומר את זה ביהירות, אלא רק טכנית. כתבים יכולים להשיג את המספרים ולבדוק בעצמם. הבעיה היא שכתבים לא מרבים לעשות את זה. שולחת יחצנית הודעה לתקשורת על הופעה באולם מלא כזה או אחר וזה כבר ניוז. כל עוד כולם חיים עם זה בשלום, סבבה. זה קצת מעצבן אותי רגעית אבל אני עושה את שלי ונמדד על ידי ביצועים ועל ידי הדרך שלי. בסופו של דבר יש לי דברים יותר חשובים לחשוב עליהם ממה שעושים אמנים אחרים".

     

    כשאבידן בארץ,

    הוא גר בדירת גג יפה על הים ביפו, עם בת הזוג מייקי. הם גם עובדים ביחד - היא התחילה כעוזרת הפקה שלו, והיום היא גם זמרת ליווי. "אנחנו חושבים הרבה על איפה נגור בקרוב", משתף אבידן. "לפני חצי שנה חיפשנו מקום באיטליה או בפריז, ומחר אני הולך לראות דירה פה ביפו".

     

    כלומר, ויתרתם על הרעיון לעבור לחו"ל?

    "לא. אני כן רואה את עצמי עוזב יום אחד, אבל לא יודע מתי ולאן. בינתיים אנחנו בארץ למרות שאנחנו תוהים. זה לא הכי נוח בעולם, הטיסות האלה, אבל המשפחה והחברים פה ומזג האוויר טוב. בעלת הדירה הקודמת שלי אמרה שאנחנו לא אנשים שצריכים בית אלא בתים. יכול להיות שכשאוכל להחזיק דירה פה ובחו"ל, אעזוב. בינתיים קשה לי לשחרר פה את השורשים".

     

    הקריירה לא הביאה גם רווחה כלכלית, כזו שמגיעה עם תמלוגים ביורו?

    "כן הביאה, רווחה גדולה, אבל אני לא בזבזן. אולי אקנה איזה בית. הדבר היחיד שאני מפנק בו את עצמי זה בית קרוב לים".

     

    מה יוצא מ־100 מיליון צפיות ביוטיוב?

    "קשקוש, כלום. זו צורת עושק יותר גרועה משהייתה אי פעם. רואים משהו אבל יש כל כך הרבה גופים בדרך, והפרסומות לא שוות יותר מדי כסף. רק יוטיוב מרוויחה מזה. על הופעה אחת או שתיים אני עושה יותר מיוטיוב בשנה".

     

    מזהים אותך בצרפת ובגרמניה?

    "כן. פפראצי אין, כי אני לא בעולם הזה. גם פה אין עליי פפראצי. אני נמנע מזה מאוד. כל אחד יכול להימנע. לדעתי, מי שנמצא בפפראצי לא ניסה להימנע מזה. מוזיקאים או שחקנים יכולים. למה אתה לא רואה את ברי סחרוף ברכילות? או את תום יורק?"

     

    או את אריק איינשטיין ז"ל.

    "זה מאוד עצוב. לפני שנתיים הייתה לי גחמה לכתוב שירים בעברית, אבל ידעתי שאני לא רוצה לשיר אותם. התחלתי לכתוב שירים למגירה עבור אמנים אחרים. כתבתי שני שירים שראיתי אותם בחלום שלי כמיועדים לאריק איינשטיין. זה מבאס שהחלום לעולם לא יתגשם. התביישתי להתקשר אליו".

     

    פונים אליך אמנים אחרים?

    "כן, מישראל, מהעולם. אמן הונגרי שמשתתף באירוויזיון פנה אליי כדי שאעשה לו רמיקס. הוא חשב שאני האיש שעשה את הרמיקס. זה היה מאוד משעשע".

     

    בישראל רצו אותך לאירוויזיון.

    "אני לא אוהב את התחרות הזאת. למרות שבנוף של היום זה דבש לעומת מה שקורה בריאליטי. לפחות שם לא עושים קאברים".

     

    איך אתה מרגיש לגבי פרשיית אייל גולן?

    "אני משתדל לא לנצל את הבלבול שקיים גם אצל מעריצות בוגרות יותר ובטח ובטח אצל ילדות שמבלבלות את האמנות שלך עם האישיות שלך ומבקשות להיפתח אל האישיות שלך כי הן חושבות שהן מכירות אותך. אני מקפיד מאוד על ההבחנה הזאת. הרי המעריצים אוהבים במוזיקה שלנו משהו שנוגע בהם. לנצל את זה, בטח ובטח על ילדות שעדיין לא בנו מגננות או שיכולות להבחין בדברים האלה, זה נורא. קרו לי המון דברים מביכים עם מעריצות צעירות שרצו וניסו. זה מקובל ברוקנרול. אף פעם לא התפתיתי. ברור שאפשרויות יש, אבל אתה מבין מהר מאוד שזה בולשיט אחד גדול ושזה לא ממלא שום חור".

     

    המוות של אריק אחרי פרשת אייל גולן שירטט תמונה של ישראל הישנה והחדשה.

    "לא חושב שזה קשור לישראל החדשה והישנה. אריק איינשטיין היה סמל לישראליות כי הרבה מאיתנו היו רוצים שישראל תיראה כמוהו, ולכן היה פה אבל לאומי. זה היה בכי על עצמנו לא פחות מאשר בכי על אריק האיש. אני לא יודע אם ספציפית אייל גולן מייצג פה משהו. אם הוא פושע, הוא צריך להיענש על הפשעים. אבל כמובן שאת כל זה אני אומר תחת המילים לכאורה ובעירבון מוגבל כי הוא רק חשוד ושום דבר לא הוכח".

     

    היחצן של אייל גולן קורא לו הזמר הלאומי.

    "זמר לאומי נמדד לא על ידי יחצנות אלא על ידי העם. ברור שיש לו מעריצים והוא גם זמר טוב. זמר לאומי? שלמה ארצי לא ברמה שלו?"

     

    מעריציו העלו טענות שרודפים אותו על רקע עדתי.

    "זה עוד משהו שלתרבות שלנו וגם למדיה יש אחריות עליו. בואו ניפטר מהשטות הזאת של השד העדתי. אני לא מאמין בו. אז יבואו ויגידו עליי 'ההוא ממגדל השן האשכנזי', אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה מישהו שאל אותי מאיזה מוצא או עדה אני. ראיתי בתוכנית 'אמא מחליפה' אשכנזייה שמחליפה את ההיא שעושה ג'חנון. זה פתטי. אני לא חושב שאת אריק איינשטיין לא שמעו מזרחים. יש לי בת זוג מזרחית ששמעה אריק כל הילדות שלה".

     

    מה הנושאים שמעניין אותך לכתוב עליהם עכשיו?

    "תמיד חפירה עצמית. מוות ותקווה הם שני הנושאים שתמיד חוזרים. הם איזשהו עמוד שדרה. השאלה היחידה שצריך לשאול בעולם הזה היא על המוות. אין שום דבר שאנחנו עושים בקיום הזה שלא מתקשר לעובדה שאנחנו בני תמותה. מוות מעסיק אותי והוא הבסיס ליצירה שלי. אני לא מצליח להשלים עם משהו שאני לא יודע מהו".

     

    היית פעם קרוב למוות?

    "נפלתי מצוק בגיל שש, וכמעט טבעתי פעם".

     

    וגם חלית בסרטן.

    "כן, חליתי בסרטן, אבל זה לא בא משם".

     

    אתה חושש שזה יחזור?

    "לפעמים יש חששות. ואז אני הולך להיבדק. אין מה לעשות, זה נהיה חלק מהחיים שלך. בפעם האחרונה הלכתי להיבדק לפני שנה. זה היה עשר שנים אחרי שגילו את המחלה, ולפני כן לא נבדקתי שש שנים. זו הייתה בדיקה מאוד מפחידה, לא חוויה נעימה. כשמקבלים את התשובה, אתה עובר תוך דקה שוב לחיים שלך. זו לא אנחת רווחה טובה אלא יותר 'טוב, סבבה, יש מיסים לשלם'".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים