שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סליחה, למה צריך לשלם על ארכיון הטלוויזיה?
    היינו אזרחים טובים ולאורך שנים שילמנו אגרה שמימנה את רשות השידור. אז למה ארכיון החדשות, הסרטים והתוכניות לא נגיש לנו באופן מסודר ובמחיר סמלי? על רקע מאבק הבימאים, כמה הערות משפטיות על הטלוויזיה הציבורית בישראל והחוק המיושן שמסדיר אותה
    הנה תסריט הגיוני שישראלים רבים יכולים להזדהות איתו: את או אתה עושים תחקיר על מלחמת יום הכיפורים לצורך עבודה לבית הספר או לאוניברסיטה, ולשם כך אתם מעוניינים לצפות במהדורת חדשות רלוונטית ששודרה בטלוויזיה הישראלית, למשל ביום צליחת התעלה. אתם אזרחים טובים ולאורך השנים שילמתם – הוריכם ואתם – אלפי שקלים עבור האגרה של רשות השידור, ולכן ההיגיון הבריא והחוק קובעים שיש לכם זכות לנגישות נוחה לחומר ובעלות סמלית בלבד. אלא שהמציאות העגומה שונה בתכלית.

     

    פסקי דין מעניינים נוספים - בערוץ משפט ב-ynet:

     

    בפועל, המונח המרשים "ארכיון רשות השידור" עושה חסד רב עם המצב בשטח. עבור האזרח שמעוניין לנבור בו, להשתמש בו וללמוד ממנו – מדובר במשימה בירוקרטית, סיזיפית, יקרה להכעיס ושממילא סיכוייה להצליח קלושים. אותה מהדורת חדשות ממלחמת יום הכיפורים תישאר קשה להשגה.

     

    גם הקדמה הטכנולוגית לא מסייעת להקל על המשימה. חרף כמות אדירה של סלילים, קלטות וידאו ודיסקים שנמצאים אי שם ומתעדים 45 שנות שידור ציבורי, המחשב הביתי שלכם לא בהכרח יעזור יותר מדי בחיפוש אחרי תוכן שבו אתם מעוניינים. למעשה, רוב החומר לא עבר דיגיטציה, ואף שערוץ היוטיוב של רשות השידור מכיל כמה וכמה פנינים, רובו המכריע של הארכיון נמצא מעבר להישג היד של רובנו.

    חיים יבין. כמה תעלה לבמאי דוקומנטרי דקה ממהדורת החדשות? (צילום: ערוץ 1) (צילום: ערוץ 1)
    חיים יבין. כמה תעלה לבמאי דוקומנטרי דקה ממהדורת החדשות?(צילום: ערוץ 1)

    יש מי שהחליט לשים לכך סוף: היוצרים הדוקומנטריים, שארכיון מצולם הוא הבסיס לעבודתם. איגוד הבמאים, באמצעות עורכי הדין אסף כרמל ושלומי זכריה מהתנועה לחופש המידע, מנהלים מאבק משפטי המתמקד בהנגשת הארכיון לציבור ובהוזלה דרסטית של המחיר לשימוש מסחרי, שעומד כיום על אלפי שקלים לדקה, ומשמש לטענתם מקור לעשיית רווח – בניגוד לחוק.

     

    מה בעצם אומר החוק?

    על פי חוק רשות השידור, החומרים המשודרים בערוץ הראשון - אלא אם נקבע אחרת - שייכים לרשות השידור. אך מאחר שמדובר בערוץ ציבורי, הממומן על ידי האזרח באמצעות אגרת הטלוויזיה, הרי שבעקיפין התוכן המשודר שייך לציבור. בשל כך נקבע שעל הרשות לקיים ארכיון מסודר שבו יהיו שמורים כל החומרים ששודרו במסגרת הערוץ הראשון לאורך השנים.

     

    על החומר בארכיון הערוץ להיות נגיש לציבור הרחב, והתשלום בגין העמדת החומר לעיון הציבור צריך להיקבע ללא שיקולי רווח. אך כאמור, יש פער בין מה שכיוון אליו המחוקק לבין המציאות.

     

    העובדה שהחומר בארכיבי הרשות לא נגיש מחייבת את האזרח המעוניין בפנייה מיוחדת אל הרשות, מהלך שפותח פתח להתנהלות בירוקרטית ומתמשכת. חשוב מכך, עניין התשלום גם הוא אינו מוסדר, מאחר שהחוק לא קבע תעריפים מפורטים, ועל פי העתירה של הבמאים גובה מהם הרשות סכומים גבוהים פי כמה מאלה שנדרשים לתחזוקה הבסיסית של הארכיון (מה שמגודר "מחירי עלות").

     

    מעציבה לא פחות העובדה שבעידן הטכנולוגי הפתרון עשוי היה להימצא בהישג יד. קשה שלא לקנא כשגולשים למשל לארכיון המסודר, המפורט והנגיש של ה-BBC, הטלוויזיה הציבורית בבריטניה או אפילו למיזמים כמו ארכיון הטלוויזיה האמריקנית.

    מחכים לדיגיטציה של החומר (צילום: פייר תורגמן) (צילום: פייר תורגמן)
    מחכים לדיגיטציה של החומר(צילום: פייר תורגמן)

    בינתיים, באתר האינטרנט של רשות השידור לא קל למצוא תוכן ארכיוני (או אפילו את רשימת התכניות ששודרו בערוץ), והתוכן בערוץ היוטיוב עדיין לא ממצה באופן מעמיק או מייצג את התוכן המשודר בערוץ: הוא כולל הרבה קטעי חדשות קצרים, תשדירי פרומו ופספוסים מצילומי תכניות שונות. הארגון הלקוי שלו מקשה לחפש ולמצוא בו תכניות שלמות ומלאות.

     

    לעדכן את חוק רשות השידור

    הדיון על נגישות הארכיון הוא חלק משורה של סוגיות משפטיות הנוגעות לרשות השידור, שהלכו והפכו מורכבות ככל שחלפו השנים, שבמהלכן השתנו הן החברה הישראלית והן הטכנולוגיה.

     

    הטלוויזיה הישראלית קמה מכוח "חוק רשות השידור תשכ"ה – 1965", והיא ממונה על קיום ושידור הטלוויזיה הציבורית, או כמו שאנו מכירם אותה בישראל - הערוץ הראשון - לטובת כלל אוכלוסיית המדינה. כדרכם של חוקים מסוג זה, הכוונות היו טובות בהתאם למדינה צעירה, קולטת עלייה ומוקפת אויבים. על פי החוק מחויבת הרשות לקיים שידורים בתחומי החברה, החינוך, מורשת ישראל, הציונות, הכלכלה, התרבות, האמנות, המדע, הבידור והספורט, במטרה לחזק ולהעמיק את זהותה הציונית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, תוך שיקוף יצירתה והישגיה,

    טיפוח אזרחות טובה וערכים של שוויון. החוק מחייב שידור מידע איכותי ואמין במטרה להרחיב השכלה ולהפיץ דעת.

     

    מיום השידורים הראשון בשנת 1968 ולפחות עד המהפכה הרב-ערוצית היה הערוץ הראשון מדורת השבט והיווה את גורם התקשורת המוביל בעיצוב, גיבוש, וביסוס התרבות הישראלית בדרכו. הערכים שהוצבו לרשות השידור מימי הקמתה הם עקרונות בסיסיים מבורכים ויש שייטענו שבאופן יחסי רשות השידור מהווה כיום נווה מדבר מבורך בתוך ים של טלוויזיה מסחרית.

     

    אבל אחוזי הצפייה הנמוכים של הערוץ הראשון מעלים את השאלה אם העובדה שהציבור מצביע בשלט לא אמורה להביא לעדכון של חוק הרשות השידור. האם לא הגיע הזמן שהכנסת, או אפילו פנייה לבג"ץ, ידרבנו עדכון של החוק באופן שישלב את הסטנדרטים העדכניים – התוכניים, הטכנולוגיים והמקצועיים - של הטלוויזיה במאה ה-21, עם הערכים והיסודות המנחים של השידור הציבורי.

     

    הצורך הזה בעדכון החוק, ויש שיגדירו זאת אפילו כחובה, מבוסס שוב על המילה שמעוררת אמוציות בקרב כל מי שמחזיק מכשיר טלוויזיה בביתו: האגרה. אותו סכום כסף לא מבוטל שכל מי שמחזיק בביתו מקלט וממיר נדרש שלם. אותו סכום בדיוק שמהווה את הבסיס למאבק המשפטי של היוצרים שנוגע לארכיון רשות השידור.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים