ההשמצות של האמריקנים, התסכול של יעלון
מזכיר המדינה קרי וצוותו סימנו את שר הביטחון כמכשול העיקרי להסכם מסגרת עם הפלסטינים, ואינם מסתירים את דעתם עליו. ליעלון המתוסכל נמאס, אבל תסכול איננו תחליף לדיפלומטיה ציבורית מתוחכמת
האמירות המשתלחות של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון לא היו מקרה. מצד שני, הן גם לא היו כנראה מהלך מחושב שנועד לזכות את יעלון בנקודות באגף הימני והימני קיצוני של הליכוד. אז מה הביא את יעלון לומר דברים שגרמו נזק תודעתי למדינת ישראל ונזק אישי לו בקשריו עם ממשלו של ברק אובמה ועם ג'ון קרי?
עוד בחדשות:
הוצתה דלת מסגד ביו"ש: "ערבים החוצה"
פצוע אנוש מירי באזור התחנה המרכזית בת"א
התשובה היא תסכול. לצערנו, לשר הביטחון המקצועי והנחוש של מדינת ישראל יש מה שהפסיכולוגים מגדירים "סף תסכול נמוך", ויש לו כמה סיבות טובות להיות מתוסכל: ראשית, מפני שלדעתו הצעותיו של קרי ומאמציו בכל מקרה יוציאו רע את מדינת ישראל. אם ישראל תקבל את תוכנית הביטחון של קרי ושל הגנרל אלן זה יקלע אותנו למצב ביטחוני לא סביר בבקעת הירדן וביהודה ושומרון, ובסופו של דבר הגדה תהפוך לעזה שנייה. מאידך, לדעתו של יעלון, אם ישראל לא תקבל את עקרונות תוכנית המסגרת של קרי, היא תהפוך למדינה מצורעת בזירה הבינלאומית ותספוג סנקציות וחרמות.
כך שיעלון באמת ובתמים ובצורה אותנטית חושב שקרי מנהל מסע צלב על גבה של ישראל. סיבה אחרת לתסכולו של יעלון היא מה שאפשר לכנות "אניגמת קרי". יעלון, וכמוהו רבים בישראל, ממש לא מבינים מה מניע את הקמפיין האינטנסיבי שמנהל קרי במטרה להגיע להסדר קבע ישראלי-פלסטיני. לדעתו של יעלון ושל לא מעטים בממשלת ישראל, התנאים כרגע דווקא אינם בשלים להשגת הסדר כזה. הטלטלה בעולם הערבי, הצונאמי הגואה של פעילי אל-קאעידה על גבולנו והפליטים הממלאים את ירדן, טורקיה ולבנון, כל אלו גורמים לאבו מאזן דווקא לחשוש ולא להגיע להסכם עם ישראל, שעלול גם לעלות לו בחייו.
סיבה שלישית לתסכול, גם היא אישית. יעלון סומן על-ידי קרי וצוותו כמכשול העיקרי להסכם המסגרת שהם מבקשים משני הצדדים להסכים לו. בעיקר מתנגד יעלון להיבט הביטחוני, ושליחו האישי של קרי, השגריר לשעבר מרטין אינדיק, מציג אותו כמקלקל המסיבה העיקרי. אנשי צוותו של קרי עושים זאת בשיחות תדרוך שהם נותנים לפוליטיקאים ולאנשי צבא ישראלים בכירים לשעבר. אינדיק אינו מסתיר את דעתו על יעלון, ועוף השמיים מוליך את הכול לקומה ה-14 בבניין משרד הביטחון. יעלון לא אוהב את ההשמצות, והריב פרץ החוצה אחרי שבעבע כבר זמן רב בחדרי חדרים.
עם כל ההבנה לתסכוליו של יעלון, הוא חייב - כשר ביטחון של מדינת ישראל - לדעת שהוא אינו יכול לתת להם ביטוי פומבי אפילו עקיף בצורה שבה עשה זאת. ראשית מפני שיעלון בדבריו הציב שוב את ישראל בעמדת סרבן השלום הראשי בדעת הקהל האמריקנית והעולמית. הרפובליקנים בארה"ב אולי יאהבו את זה אבל האירופאים - לא ממש. מה
שמרגיז בעיקר זה שיעלון הציג אותנו כסרבנים דווקא כשאבו מאזן עשה עבורנו את העבודה ושחרר בסוף השבוע כמה הצהרות שהציבו דווקא אותו כמי שתוקע מקלות בגלגלי המשא ומתן.
סביר להניח שהאמריקנים ייתנו ליעלון קצת להזיע ולתקופה מסוימת יצננו את הקשרים האישיים איתו. יעלון יתקשה לקבל הזמנה לוושינגטון וזה ממש לא מועיל לישראל בשעה שהמשא ומתן עם האיראנים על הסכם הקבע יהיה בעיצומו. כך שהנזק הוא ניכר אבל לא סופי. יעלון, בכמה מחוות, יכול לצמצם את תקופת הצינון שיטיל עליו ממשל אובמה, ואם הנשיא האמריקני ימשיך להיות לא פופולרי בארה"ב, הוא ישתדל לצמצם את חילוקי הדעות הגלויים עם אישים בישראל. כל הפרשה הייתה מיותרת ותסכול איננו תחליף לדיפלומטיה ציבורית מתוחכמת.
לפנייה לכתב/ת 
