שמואל וילוז'ני: 'דרוש בדק בית לזכרון השואה'
השחקן וחבר מועצת תל אביב לשעבר, שמואל וילוז'ני, מביט על הפוליטיקאים של היום נוהרים בהמוניהם לאושוויץ, והוא מתמלא בבוז - שניכר גם בסרט "סוכריות" בכיכובו. "השארתם בבית ניצולים שלא גומרים את החודש, אין כבוד לאבות שלנו", הוא אומר בראיון ומודה: "אני מחכה למהפכה הבאה"
בתור קלאוזנר, וילוז'ני מציג דמות של איש עקרונות, שיעשה הכול, כולל שימוש לא חוקי בשירותיו של אדם מסתורי אותו מגלם מוני מושונוב, כדי למנוע מיריב ערבי (מכרם חורי) לקחת נתח משוק הממתקים בארץ ישראל שלו. כדי להצדיק את מעשיו קלאוזנר משתמש שוב ושוב בנימוקים הלקוחים השואה - ומגחיך אותם ללא הרף.
"אני מגלם את האיש הרע, שהיה לי כיף לשחק", אומר וילוז'ני בראיון ל-ynet, "מבחינתו הוא לא רע, הוא איש עקרונות לא חכם במיוחד. כשאני משחק אני נכנס לדמות באופן טוטלי, והיה הרבה זמן לעבוד על הדמות, כמות של חזרות לפני הצילומים כמעט כמו בתיאטרון, וגם כל צילום של סצנה היה ללא קאטים והרגיש דומה מהבחינה הזו".
ההקפדה על חזרות רבות וגם היצמדות לתסריט שווילוז'ני מתאר נדרשה ב"סוכריות" בגלל הבחירה בסצנות ארוכות, כאשר כל סצנה מורכבת משוט אחד בלבד, שחייב להיות מדויק מאוד. הסצנות בונות מטאפורה חלומית, ולפרקים מסויטת, של הסכסוך, שבו מלחמת עסקים פרטית מקבלת ממדים אפיים ואפילו טרגיים. הנושא הכבד בשילוב הטיפול המוקצן שכולל משקיע גרמני ששקוע בחלומות על אביו הקצין הנאצי, מכיל הרבה רגעים של צחוק מריר.
"יש בסרט הזה הומור. הוא מעלה חיוך, אבל כזה שאחר כך לא נעים לך שחייכת", אומר וילוז'ני - בן דור שני לניצול שואה, שהמסע המשותף לו ולאביו לאושוויץ תועד בסרט הדוקומנטרי "אבאל'ה בוא ללונה פארק" (2009). "לא תהיה שואה שניה, אבל קלאוזנר עדיין חי בשואה הראשונה, זו האש שבוערת בקרבו - הפנטיות לארץ ישראל, מבלי לבחון מה זו בדיוק ארץ ישראל".
אז בעצם זכר השואה משמש כיום כהון פוליטי?
"אכן השואה הובילה לתוצאה של הקמת מדינת ישראל באופן שבו היא קמה, אבל חצינו את הגבול בדרך שאנו משמרים את השואה ומעבירים את זכרה מדור לדור. אני אומר את זה בכאב לב גדול מאוד. עשרות מהנבחרים שלנו נסעו לייצג השבוע את המדינה באושוויץ, וזה לכל הדעות חשוב. אבל, אתם יצאתם לייצג אותנו, השארתם בבית ניצולי שואה שלא גומרים את החודש. אתם הולכים 'לחגוג', ואומרים שתזכרו אותם שם, אבל מה ביומיום? אש הבערה של שימור השואה קצת בלבלה אותנו.
"יש פה אנשים שחיים עדיין בתוך הגטו, מכל הבחינות ואנחנו שם אומרים שלא נשכח. הרגשתי נבוך ונכלם, ומתוסכל וכואב. זה כואב מדי מכדי להיות מצחיק, ואני מפקפק ביכולת שלנו לשמר את הזיכרון כמו שאני עוד ראיתי את ההורים שחוו. לאן זה ייקח אותנו בעוד כמה עשורים? זה יהיה כמו טלפון שבור, כשפה ימשיכו להיות עניים, מדוכאים וגרים ונמשיך לפחד מאיזה איום בליסטי כזה או אחר, ואנחנו פה עם פצצות מתקתקות של אנשים שלא יהיה להם מה להפסיד יותר. אנחנו צריכים לעשות בדק בית בנושא של זיכרון השואה, אנחנו לא נותנים כבוד לאבות שלנו".
דמות הנבל לא זרה לוילוז'ני, שגילם רק בשנה שעברה את האדמירל המרושע ב"חתולים על סירת פדלים", סרט אימה טראשי מצחיק, דל תקציב וכחול לבן של נדב הולנדר, יובל מנדלסון ויהונתן בן אילן. שני הסרטים שונים מאוד בסגנון שלהם, ובדמויות בעלות עיצוב שונה. האדמירל הוא קריקטורה גרוטסקית של ממש, בעוד שקלאוזנר עוד נטוע ברמה כזו או אחרת במציאות. ועם זאת, שני הסרטים מבטאים כיוון חדש בקולנוע הישראלי האחד מגיע ממחוזות האימה, והשני מביא ניחוח מחויך שמתכתב מצד אחד עם "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה, ועם הסגנון האבסורדי של האחים כהן.
העושר התרבותי המרענן הזה הוא אחד הדברים שמעודדים את וילוז'ני. "העשייה כאן מרשימה מאוד, בכל תחומי האמנות וזה נותן תקווה, באמת", הוא קובע, "זה כיף וזה נעשה בתנאים לא תנאים. אם היה פה כסף לעשות, ואם המדינה היתה משכילה להבין שכוחה הוא לא בעוצמת ידה, והיינו עושים פה עשייה רוחנית, העולם היה מחרים את עצמו מבושה איך הוא בכלל העיז לחשוב על להחרים את מדינת ישראל.
"פנינו נשואות תמיד להוליווד, אבל היא גוועה כבר, זה מותג חסר תוכן אמיתי. יש כל כך הרבה קולנוע עצמאי, והרשת, העולם לקראת מהפכה. הלוואי שנתקשר במובן הגלובלי החיובי, ויבינו שאנחנו אותו דבר בכל העולם ולא יכול להיות שחצי עולם מדוכא והחצי השני רוקד על הטיטניק".
כשהוא מדבר ניכר בוילוז'ני להט אמיתי למען מה שקורה כאן, והנושאים לא זרים לו. הוא ישב במועצת העיר תל אביב בסוף שנות ה-80 ושוב ב-1998, ואף רץ לכנסת ה-16 עם הירוקים. "לצערי הרב כנראה שיש לי פגם באישיות" הוא מסביר מדוע ויתר על התחום הזה, "אני לא יודע לעשות דברים בתור פוליטיקאי, שכשחקן אני יודע לעשות אותם. בתור בן אדם פרטי אני לקחתי ללב. לא עמד לי כוחי. אני מרגיש שנכשלתי, למרות שהיום הסנדול בוטל, כפי שדרשתי ב-1989, ולקח עוד 20 שנה כדי שגם תהיה חנייה חינם לתושבי תל אביב, ושבילי רכיבה לאופניים. לפחות יש מודעות היום".
לא נראה שהמחאה החברתית כל כך הצליחה.
"הפגנות צריכות להיות אחרות ממה שנעשה כאן. ההפגנה הגדולה שהיתה כוונה החוצה, לממשלה. הם הבינו את זה והחלישו את הכוח של ההמונים, לקחו את הנציגים, הקימו מפלגה ואמרו שהם מטפלים. ההפגנה עכשיו צריכה להיות ההפך הגמור. להתנתק מהם ולהפנות את הכוח אלינו. שאנשים ייצאו לרחובות ויישבו יחד, וידונו מה הם רוצים לראות פה מחר בבוקר. זה צריך לבוא מהעם, שאנשים ידברו בינם לבין עצמם וככה אפשר לפתור את הכול, לא על ידי זה שיצעקו החוצה. אני מחכה למהפכה הבאה. אני מרגיש שאנחנו לפני שינוי".
אתה חושב שבאמת יש סיכוי שמשהו כזה יקרה?
"כן, לדעתי זה כבר קורה. אנחנו עוד לא רואים את זה, אבל אנחנו צריכים לקחת את גורלנו בידינו. הפוליטיקאים לא יעזרו לנו. אין לנו עתיד לפיהם, אלא אם כן נפסיק להתבכיין ונתחיל לעשות, כל אחד לפי יכולתו, בהתאם לצרכיו, בהתאם לסביבה. תתחברו לשכן שלכם, תדפקו בדלת ותבדקו מה הוא צריך ומה אתם יכולים לתת לו. להתנתק מהם, ובשלב הבא גם להפסיק לשלם להם".
וילוז'ני גם מלמד משחק כיום במסגרות פרטיות וגם בבית צבי, ויש לו מסר לשר החינוך, וגם לשר האוצר יאיר לפיד, שהוא עצמו שיחק במחזה פרי עטו "הגיל הנכון לאהבה" בתיאטרון הקאמרי: "אני חושב שצריך לדאוג שבכל בית ספר ילמדו משחק מכיתה א', כמו שיש שיעורי ספורט. שתהיה מגמה למשחק כמו שיש למתמטיקה. זה יהפוך את הילדים לילדים יצירתיים יותר ולא יהיה להם משעמם. ילדים גדלים ומתפתחים תוך כדי משחק, כשהם משחקים בלהיות גדולים".
ומה עם תיאטרון? זה לא פינוק שמיועד רק למי שיש לו כסף?
"בשום פנים ואופן לא. ביחס לתקציב שהוא מקבל, וביחס לכמות הכרטיסים שיש בהשוואה לכרטיסי כדורגל שנמכרים, נמכרים יחסית יותר כרטיסי תיאטרון מכדורגל.
ונעשה כאן עוד משהו שאין בשום מקום בעולם: הצגות נוסעות כל ערב ברחבי המדינה למקומות שונים כדי שאנשים יוכלו לראות תרבות. אם הצגה לא יוצאת מחוץ לתל אביב, היא לא תחזיק מעמד. ואנשים באים, ומצביעים ברגליים. אין תחליף לתיאטרון. אין תחליף למפגש של האנרגיות של הקהל עם האנרגיה שלך".
אם היו מאלצים אותך לבחור בין תיאטרון לקולנוע מה היית עושה?
"הייתי בוחר בתיאטרון, אבל העבודה בקולנוע היא הרבה פחות סיזיפית. ברגע שזה נגמר, זה נגמר. בתיאטרון אתה צריך לנסוע לאשדוד ואז לאשקלון ואז לעין גדי. גם קולנוע זה לא פשוט, אתה קם בארבע בבוקר, זה אינטנסיבי ומטורף לחלוטין. זה מעייף פיזית, אבל הלוואי שאוכל להמשיך לשחק עד 120".
כשהוא מדבר על מה שהוא עושה, הוא רענן וחיוני מתמיד, באופן שבו רק מי שאוהב את העבודה שלו יכול להיות, אך לצד עבודת המשחק, וילוז'ני הוא גם בן זוג ואיש משפחה שנשוי כשני עשורים ואב לארבעה.
אם אחד מהילדים שלך היה רוצה להיות שחקן, היית מברך על זה?
"כבר יש לי בן כזה. יונתן בן ה-18. הוא יודע מה הוא רוצה, ולשמחתי כי רבה אני חושב שהוא גם מוכשר. החלום שלי היה להוריש לילדים שלי את 'משרתם של שני אדונים', והוא ראה את ההצגה כשהוא היה ילד, גם הוא וגם מיכאל, שהיה בן שלוש, ולא אהב שהרביצו לאבא שלו על הבמה. הוא כנראה נגמל מזה. קודם כל זה כיף, חבל שאין לי מפעל לתת לו, אם היה לי איזה קונצרן להשאיר לו כמו ב'סוכריות' אז לכאורה מצבנו היה אחר, אבל אני בהחלט שמח מזה. אתה שמח מכל דבר שהילד שלך עושה. מיכאל גולש, ואני חווה את זה יחד איתו".
