שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אחינועם ניני, הימין מודה לך
    ההתחסדות והצביעות, האליטיזם והפרשנות הסלקטיבית לזכויות דמוקרטיות - כפי שהציגה אחינועם ניני - מרחיקים עוד יותר את הציבור הישראלי מהשמאל

    עוד סיבוב תם בקרב האינסופי בין הימין לבין השמאל שלנו. בפינה האדומה, השמאלית, אחינועם ניני - זמרת, אמנית ופעילת "זכויות אדם" בזמנה החופשי. בזו הכחולה, הימנית, אריאל זילבר - זמר, אמן ואיש "ימין קיצוני" בשעות הפנאי.

     

    כבר מתחילתו היה הקרב בלתי שקול. למרות זאת נמשכו המהלומות כמה ימים, ולבסוף הורה השופט לצלצל בפעמון, וכל צד חזר לפינה שלו. התוצאות צפויות להחריד: נציגת השמאל, כמעט כרגיל, חבולה ומוכה. הימין, כהרגלו בשנים האחרונות, מנצח ובוטח בעצמו. מי שעקב מקרוב אחרי הקרב הזה, לא יכול היה שלא לשים לב למשהו מוזר מאוד: בסיבוב הזה, ולא בפעם הראשונה, השמאל ספג את התבוסה מידיו שלו.

     

    עוד בערוץ הדעות של ynet:

    צונאמי החרמות - סערה בכוס תה / שאול רוזנפלד

    אשכנזים לא יעשו שלום בכל מחיר / מאיר עמור

       

    תבוסה זו מקורה במשנה הרעיונית המעוותת שאימץ לעצמו השמאל הרדיקלי בישראל. תפישה הגונה של שמאל ליברלי נשענת בראש ובראשונה על האדם, האינדיבידואל, ועל זכותו לכבוד. זכות זו היא זכות יסוד שאינה קשורה לתכונותיו של מאן דהוא. היא איננה תלויה בעמדות כאלה או אחרות, והיא אינה ניתנת לשלילה, אלא במצבים נדירים וקיצוניים ביותר, כמו למשל פגיעה פיזית בזכותו הדומה לכבוד של אחר. חופש הביטוי הוא נגזרת רבת חשיבות ובלתי-נפרדת של הזכות לכבוד. מכאן, שכל עמדה שמאלית אמיתית, מחויבת להגן על חירות זו בחירוף נפש.

      

    ברור, אם כן, מדוע מה שעשתה אחינועם ניני לא מייצג שום תפישה שמאלית ליברלית אמיתית, ולמעשה אף חותר תחתיה. היא וחבריה בשמאל הרדיקלי המציאו פטנט מקומי חדש על חופש הביטוי: הגבלתו רק לאותן דעות המקובלות על צד זה או אחר של המפה. אמנם ניני לא הגבילה את חופש הביטוי של זילבר, אך בהחרימה את הטקס - ולא משנה איך נסובב את זה - היא כפרה באופן בוטה בעצם הלגיטימיות שלו להשמיען.

      

    זו תפישה שקרית, צבועה ומעוותת של כבוד האדם ושל חופש הביטוי. היא הכול חוץ מליברלית, והכול חוץ משמאלית. וכעת הגיע הזמן לערוך חשבון נפש. את זה שהחרם שאותו נקטה ניני לא עולה בקנה אחד עם שום משנה ליברלית אמיתית כבר הבנו. אבל השאלה היא לא רק עיונית, היא גם - ואולי בעיקר - מעשית. האם הצעד שאותו נקטה עזר כהוא זה לקדם את עניינה? האם יותר אנשים תומכים בה ובעמדותיה - הנאורות לכאורה - לאחר שעשתה את מה שעשתה? התשובה כמובן שלילית, משום שהמנגינה שהתלוותה לשירתה הייתה מזויפת מתחילתה ועד סופה.

      

    וזו בדיוק הנקודה: הציבור לא כל כך טיפש כפי שהשמאל הרדיקלי היה רוצה להאמין. הציבור ער לדו-פרצופיות הנוראה הזו, והוא בז לה. הוא חש היטב את מה שהיטיבה לבטא באחד ממאמריה המשפטנית פרופ' רות גביזון, שאמרה: "לא פעם נראה לי שאנשים רוצים דמוקרטיה רק בתנאי שהיא תניב להם את התוצאות הנכונות". ולכן, מי שאחראי לתבוסתה של ניני בקרב שניהלה עם זילבר היא קודם כול היא עצמה. ההתחסדות והצביעות, האליטיזם, נקיטת האיפה והאיפה, הפרשנות הסלקטיבית של זכויות ליברליות ודמוקרטיות - מרחיקים את הזרם המרכזי של הציבוריות הישראלית מן השמאל, ובצדק.

      

    ושתיקתו הרועמת של השמאל האחר, המרכזי, השפוי, הציוני, זה שסולד מאריאל זילבר ומאדם ורטה כאחד, אך מכיר באותה עת בזכותם לומר את דבריהם - ראויה עוד יותר לכל גנאי. היא מהווה חלק נוסף בהשתלטות האיטית אך היציבה של גורמים רדיקליים על המחנה, ומרחיקה עוד יותר בדל של תקווה, שמא יזכה להקים כאן ממשלה מתישהו בעתיד הקרוב.

      

    אז, אחינועם ניני, הימין הישראלי מודה לך על תרומתך הצנועה למאבקו המתמשך להישאר בשלטון. בפעם הבאה, אנא ממך, פשוט אל תתאמצי כל-כך הרבה.

     

    רון גילרן הוא סטודנט לתואר שני במדע המדינה עם התמחות במחשבה מדינית באוניברסיטת בר-אילן.

     

    גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ירון ברנר
    מנגינה מזויפת. אחינועם ניני
    צילום: ירון ברנר
    רון גילרן
    מומלצים