מסקנות משלושה ימי ריאליטי כנסת

שלושה ימים ארוכים צפיתי בריאליטי-כנסת, דאחקת-דמוקרטיה, שעשועון פוליטי נושא פרסים. בסוף יולי אדלשטיין אמר - פורים שמח, הישיבה נעולה. פורים-שפיל, אפוא, בהשתתפות 67 סטטיסטים בהצגה נלעגת. חוץ מרובי ריבלין שהגיע מאוחר ולא אהב את זה אבל הצביע בעד זה ולא יהיה נשיא, ועדי קול שממש לא אהבה כלום אבל הצביעה בעד הכול כי היא מאמינה ביאיר, שלא עליו הצביעו - ועמרם מצנע שמאוד לא אהב את חוק משאל העם אבל נחשו איך הצביע, ויוני שטבון שהצביע לא נכון. וחטף.

שלושה ימים בתוך אוקיינוס המילים הריקות שנשפכו מעל לדוכן ובנוכחותן האילמת של המצלמות מגלים תמונת מצב: דמוקרטיה היא מודל בינארי. יש "בעד" ויש "לא נוכח". אין קריאות ביניים. אין דעות ביניים. אין צעקות. מירי רגב לא מנסה את כוחה בדיבור בערבית, אחמד טיבי לא אומר כלום ביידיש, אף אחד לא מקלל.

האם זה החזון שאליו כיוון יאיר לפיד כשנאם מנהמת לבו ואמר כך - בחיי ששמעתי - "למדינה יש את הזכות לקבל החלטות על עתידה בלי לבקש רשות מאף אחד"? ומהי המדינה, במחילה? שישים ושבעת הצייתנים-חסר-אחד, או מי שחושב שהמדינה זה הוא ושכח מה קרה לאחרון שחשב ככה?

התהיות מתגברות. ראוי לבחון היטב אמירות של לפיד, שכן הן מהוות צוהר לסתר עולמם של 19 אנשים, לפיד וח"י הפודלים שלו. "הבחירה היא בין קרקס רב-תרבותי... ומנגד ההכרה בכך שהציונות חזרה, שבאנו לבנות כאן מדינה שלא מתביישת להיות כור היתוך". היקום קורס אל תוך עצמו, ובמקום רבגוניות מסוכסכת של הישראליות מודל 2014, קבלו געגועים למפא"י ההיסטורית, לימים הנפלאים שבני כל הגלויות נצרבו בכור ההיתוך והפכו לאדם הישראלי החדש, מודל משופר וחדגוני, מאפשר משילות, תומך בכאילו שוויון בכאילו נטל ובכאילו הסכם שלום.

אנא אל תזלזלו באמירה הזאת. יאיר לפיד באמת נראה מרוצה ממראה פני הכנסת בלי הזועבי'ס והכובעים והזקנים והליצנים מהרב-תרבותיות והפלורליזם הפוליטי. מי צריך אותם בכלל?

האמת, אף אחד. שלושה ימים שיתפו המון ח"כים פעולה בדברת חסרת כל משמעות שהיא, והם עשו זאת ברצון, מזיעים להוכיח למנהיגיהם מי הכי צייתן פה, ומי לא סתם יצביע בעד החוק אלא ממש אוהב אותו. אבל לא הייתם עושים כמוהם תמורת כיסא העור הנוח, המשכורת החביבה וההפרשות הבטוחות לפנסיה?

ובכל זאת, היו כמה מצטיינות ומצטיינים. קחו למשל את יפעת קריב שזועקת מעל הדוכן כלפי החרדים שאיש מהם אינו נוכח: "איך אפשר ללמוד ולא לפרנס את הילדים שלך? איך קונים קוטג'?", והרי התשובה לשאלה השנייה היא "במכולת", ולראשונה - "לו רק היית מעיינת בנתוני הלמ"ס היית מוצאת שקצת יותר מחמישים אחוז מהגברים החרדים עובדים וכשלושת רבעי מהנשים החרדיות גם כן".

ומחרה-מחזיקה אחריה רינה פרנקל, מניסיונה רב השנים בשירות התעסוקה, שהיא לא מבינה איך החרדים לא יוצאים לעבוד - ובכן, זה פשוט, במיוחד בפריפריה שממנה הגיעה: גודל הקצבאות וההטבות עולה על השכר שמוצע ברוב מקומות העבודה. אז למה לעבוד?

ואם כבר חרדים, רות קלדרון שמעידה על עצמה כי היא "מכירה במידה מסוימת את עם ישראל", חולמת בהקיץ: "צריך להקים מסלולי לימוד תורה לחילונים ולחילוניות בתמיכת המדינה. גם לנו יש צורך בקהילות גם אם הן לא מתפללות". וממשיכה ומפנטזת על שבתות חינם במוזיאון ובתיאטרון ועל תחבורה לים - ומאיפה יגיע הכסף? האם לא גייסנו זה עתה את החרדים בחוק בגלל שהכסף היה אצלם, או ששוב לא הבנתי פה משהו?

בהיעדר אופוזיציה, מי יגיד למחזיקי הדוכן שהם מדברים שטויות? קחו לדוגמה את ח"כ גילה גמליאל, אפרופו משאל עם: "ולכן עניין זה כה חשוב ומשמעותי בדבר ההכרעה לפתחו". אמת, כל מילה אמת. וקחו את "צריך להודות לעפר שלח שהוביל בדם יזע ודמעות את החוק", שהגתה קארין אלהרר בלי להתבלבל, דקה לפני המתקפה הנאצית על לונדון, או הפגרה, או מה שבא קודם.

ומה עם "היום אני גאה להציג בפניכם את חוק אחדות העם, חוק משאל העם" של נפתלי בנט - לא שווה תיוק בפנתיאון ההיסטוריה? או ח"כ טופורובסקי על האופוזיציה הנעדרת - "עכשיו הם רבים אחד עם השני מי ידבר לפני מי, מי ישקר למי",

 הוא אומר ופניו מתכרכמים בגועל אמיתי, רק שאין שם מראה ליד הדוכן, כי הפחד מפני מי-ישקר-למי הוא שיצר את הסיטואציה המוזרה שבה מחליטים להעביר כך חוקים.

כנסת ישראל, מודל 2014. אנשים לא בלתי אינטליגנטים מדברים אל הקיר. כולם מאולפים היטב. מרבים לצטט טקסטים בני אלפי שנים כדי להוכיח שהם יודעים לצטט טקסטים בני אלפי שנים. כשאחד נעמד על רגליו האחרויות ומתנגד, נובח עפר שלח לעברו של ח"כ יוני שטבון "אתה מבאיש את ריחה של הסיעה!". משהו מאוד לא טוב קורה, ככל הנראה, לאנשים המבלים את זמנם במשכן העור והשיש בירושלים. למי שהיה פעם עפר שלח, משפט כזה לא היה מתפלק אפילו בפני כיתת יורים. חבל שהאופוזיציה לא באה, ולו כדי לצחוק קצת. פורים שמח!