ילדי חוץ
לסייע לזוגות בהליך פונדקאות בהודו ולמטיילים במצוקה, לרקום שיתופי פעולה. לא באנו להתעשר, אך לא העלינו על דעתנו אטימות שכזו מצד האוצר
זה עתה סיימתי שיחת טלפון עם זוג מקסים שהגיע למומבאי שבהודו לטובת הליך פונדקאות. בלב כבד נאצלתי לבשר לו שבגלל המדיניות האטומה וההתנהלות הלא ישרה של משרד האוצר לא אוכל להגיע לבית החולים לבצע את בדיקות ה-DNA, כפי שעשיתי פעמים רבות בעבר.
הודות לתפקידנו מלא האחריות, אנחנו נחשפים יום יום ושעה שעה לזוגות האמיצים שפעמים רבות נאלצים לעבור שבעה מדורי גיהינום ולהמתין אפילו עשרות שנים לפני שהם מחזיקים את ילדם שנולד במסגרת הליך הפונדקאות. אנחנו מקשיבים לסיפורים הלא-פשוטים, מייעצים ומהווים כתף תומכת. קשה לתאר במילים את עוצמת הרגשות שההורים הטריים חווים: אושר עילאי, פחד מהלא-נודע ומהמקום הלא-מוכר, געגועים למשפחה התומכת ורצון עז לחזור למוכר והבטוח.
הדיפלומטים הישראלים במומבאי, בדלהי ובמקומות רבים אחרים בעולם הם הראשונים לפגוש את ההורים הטריים. ברוב המקרים אנחנו פוגשים אותם הרבה לפני הסבים והסבתות, הדודים, הדודות והחברים הטובים. אנחנו הראשונים לדעת את שמותיהם של הקטנטנים, הראשונים להבחין בדמיון העז שבין התינוקות וההורים.
עוד בערוץ הדעות של ynet:
הרצוג-דרעי - הברית ההיסטורית חוזרת? / יחיעם ויץ
הפנים העצובות של מיסוד הזנות / טל לוי
נלחמנו לייצג את המדינה. מתן זמיר במומבאי
ילדי חוץ
מה אנחנו רוצים?
רדא מנצור
מייצגים את ישראל בתנאים קשים תחת איום טרור, בני הזוג מוותרים על קריירה והילדים סובלים. למה אנחנו מרוויחים פחות מאנשי מערכת הביטחון?
בשמונת החודשים שאני במומבאי נחשפתי להליך הפונדקאות בהודו על כל מרכיביו. פגשתי מאות זוגות - הטרוסקסואלים והומוסקסואלים, ראיינתי מאות אימהות פונדקאיות מכל רחבי הודו, ביקרתי בפגיות וראיתי תינוקות שנולדו במשקל 1.5 ק"ג (הממוצע כאן נע למרבה הצער סביב 2.2 ק"ג). פעמים רבות לוקים התינוקות במומים וחולים במחלות שונות שכמעט ואיננו נחשפים להן בישראל.
כאדם, כישראלי, כעובד מדינה וכדיפלומט, אתה שם לעצמך למטרה לעשות כל שביכולתך במסגרת החוק הישראלי והחוק ההודי כדי לסייע לאזרחים בשעתם המורכבת. אתה מרגיש מחויבות עצומה להיות נגיש ותומך. ברור לך שאתה הכתובת היחידה שיכולה לתת תשובות לזוגות וליחידים וברור לך שלפעמים להקרבה - ולו הקטנה ביותר - מצדך יש השלכות עצומות, בין אם הלכה למעשה ובין אם במישור הרגשי, על הזוגות ועל התינוקות הטריים.
מובן שחוץ מהטיפול בפונדקאות, שולחנך מלא בבקשות מחברות הודיות שמבקשות להשקיע בישראל, מחברות ישראליות שמעוניינות לחדור לשוק ההודי, אוניברסיטאות משני הצדדים שפונות אליך כדי שתתווך בקידום שיתוף פעולה אקדמאי, נושאי סיוע ישראלי בחקלאות, בחינוך וברפואה, שיתופי פעולה תרבותיים, חשיפת ישראל בתקשורת ההודית, עבודה מול הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בהודו, מטיילים במצוקה, אסירים - והרשימה עוד ארוכה.
ומה אתה מבקש בתמורה? שכר הוגן? תנאים בסיסיים? פנסיה סבירה כדי שתוכל לפרנס גם את המשפחה שלך בכבוד? הרי נלחמת להגיע למשרד החוץ, נלחמת לייצג את המדינה שלך.
עוד לפני שהתחלנו את קורס הצוערים בשלהי 2011 ברור היה לי ולעמיתיי שלא הצטרפנו למשרד החוץ כדי להתעשר. ברור היה לנו שקריירה בשירות החוץ היא הקרבה אישית, משפחתית וחברתית. ברור היה לי לפני שנסעתי למומבאי שאתקל בקשיים בחיי היומיום (בימים אלה אני מחלים מטיפוס הבטן). אבל לא העלינו על דעתנו אטימות שכזו מצד נערי האוצר. לא העלינו על דעתנו אי-צדק כה ברור וזועק לשמיים. נותרנו חסרי אונים ולכן יצאנו למאבק. אני מקווה שזה יהיה מאבק קצר ושנוכל לחזור לעשות את עבודתנו נאמנה בהקדם, ובין היתר לשוב ולראות זוגות ישראלים מגשימים את חלום חייהם להפוך להורים.
מתן זמיר, סגן הקונסול הכללי במומבאי, הודו
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
