שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    רקמה וקדרות: מחזירים לחיים את עבודות היד

    שיתוף פעולה בין סטודנטים לעיצוב מאנגליה וישראל נועד לשמר מלאכות יד של קבוצות אוכלוסייה מסורתיות ישראליות ופלסטיניות, המבוססות על ידע שעובר מדור לדור מאות שנים. רוקמות אתיופיות מקריית גת, אורגות מהמגזר הבדואי ונשים מאום אל פאחם שעוסקות בקדרות - כך זה נראה בשטח

    בעודכם קונים עוד חולצה ממותגת שיוצרה בפס ייצור במזרח הרחוק - יש מי שמנסה להחיות את מלאכות היד המסורתיות כמו אריגה, רקמה או נגרות. תופתעו לגלות, אך בקרב לא מעט אוכלוסיות, גם בישראל, מדובר עדיין באמצעי פרנסה חשובים, המתאפשרים בזכות ידע שעובר מדור לדור ונמצא בתחרות לא פשוטה מול ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות.

     

    עוד על מקצועות שנעלמים מהעולם בערוץ קריירה:

     

    פרויקט בינלאומי מיוחד שהגיע השנה לישראל בשם "גו גלובל" (Go Global), נועד לסייע לאוכלוסיות בישראל ובחברה הפלסטינית העוסקות במלאכת יד, למצוא פתרונות באופן שיאפשר להם להתפרנס ממנה. במסגרת זו, כ-40 סטודנטים לתואר שני מהתוכנית לחדשנות בהנדסה ועיצוב ב"רויאל קולג'" של לונדון, הגיעו לארץ וחברו לתלמידי תואר שני בעיצוב ותואר ראשון בעיצוב ובהנדסה ממכללת שנקר. 

     

    הסטודנטים התחלקו לקבוצות וכל אחת צוותה למרכז מלאכת יד של יוצרים ואמנים מקבוצות אוכלוסייה מסורתיות, הנמצאות במשבר עיסקי וכלכלי. הסטודנטים למדו את המלאכות השונות במרכזים, ניתחו את פעילותם, שמעו על הקשיים וניסו לסייע בגיבוש פתרונות לשיפור המוצרים או לייעול העבודה, באופן שיאפשר להעלות את ההכנסות.

    גלריית אום אל פאחם. המטרה: להפוך למקום יצרני (צילום: הגלריה לאמנות אום אל פאחם) (צילום: הגלריה לאמנות אום אל פאחם)
    גלריית אום אל פאחם. המטרה: להפוך למקום יצרני(צילום: הגלריה לאמנות אום אל פאחם)
     

    פרויקט "גו גלובל" הוא חלק מתוכנית לימודים משותפת לבית הספר היוקרתי לעיצוב "רויאל קולג'" (Royal College of Art) ולאוניברסיטת אימפריאל קולג' בלונדון. הפרויקט החל בשנת 2005 במטרה לחשוף את הסטודנטים לצרכי אוכלוסיות ותרבויות שונות בעולם תוך סיוע בשימור ופיתוח מסורות נכחדות באמצעות עיצוב. בעבר הוא התקיים בתאילנד, סין ואוסטרליה, והשנה הגיע לראשונה גם לישראל.

     

    אירוע השיא התקיים ביום חמישי האחרון במרכז פרס לשלום ביפו, כאשר כל קבוצה הציגה את הפרויקט שאותו אימצה ואת השינויים שחלו בו. בין הקבוצות נמנו רוקמות אתיופיות מקרית גת, פגועי נפש ממרכז "חירם" בקיבוץ הרדוף העוסקים במלאכות כמו קליעה, קרמיקה וצורפות, אורגות מהישוב הבדואי לקייה ורוקמות פלסטיניות. לפניכם זרקור כמה מהפרויקטים שאימצו הסטודנטים.

     

    מסורת ישנה בשיטה חדשה

    "מרכז אריגת הנגב" בעיר הבדואית לקייה, מעסיק כ-70 נשים בעבודות אריגה בדואית מסורתית ושזירת מוצרים מצמר כבשים כמו כריות, תיקים, ושטיחי קיר. את המקום ייסדה לפני כ-18 שנה חאדרה אל-סאנה, הפועלת למען שוויון האשה בחברה הבדואית ,כדי לספק לנשות האזור אמצעי לפרנסתן בתוך היישוב ובסביבה מסורתית, כפי שמתחייב מהמסורת.

     

    טכניקת היצירה מבוססת מסורת העוברת מאם לבת מזה דורות. מחירי המוצרים מתחילים ב-120 שקל אך מגיעים גם לאלפי שקלים לשטיח – תלוי בגודל. עם זאת בפועל, המרכז נמצא במצב כלכלי קשה ביותר והנשים מצליחות להרוויח שכר של לא יותר מכמה אלפי שקלים בחודש.

     

    במסגרת הפרויקט, ניסו הסטודנטים לייעץ למרכז במטרה לשנות כיוון. בין השאר הם סייעו בייעוץ בצביעת הבדים וכן בשדרוג אתר האינטרנט באופן שיאפשר למכור את המוצרים ברשת ברחבי העולם. בנוסף אבחנו הסטודנטים בעיה באופן העבודה, שהתבצעה בישיבה ממושכת על הברכיים, באופן שגרם לכאבי גב ולקשיים אורתופדיים.

    "מרכז אריגת הנגב". אורגת בעבודה (צילום: אשלי הול) (צילום: אשלי הול)
    "מרכז אריגת הנגב". אורגת בעבודה(צילום: אשלי הול)

    הנול בו השתמשו הנשים בלקייה (צילום: אשלי הול) (צילום: אשלי הול)
    הנול בו השתמשו הנשים בלקייה(צילום: אשלי הול)

    עודד חי, ראש המחלקה ללימודי חוץ בשנקר וממנהלי הפרויקט בארץ, מספר כי בעקבות זאת בנו הסטודנטים נולים קטנים יותר, שאפשרו לארוג גם מוצרים קטנים יותר. "בסופו של דבר יש מוצר שמושקעת בו הרבה עבודה אך אינו מספיק יוקרתי", הוא מפרט. "במקרה זה הצענו לייעל את העבודה באמצעות שימוש בנולים קטנים, שמאפשרים לעבוד על משטחים קטנים יותר וזה מאוד מקל על העבודה". 

     

    רוקמות פלסטיניות בגדה המערבית

    הסטודנטים חברו גם לקבוצת נשים פלסטיניות מהגדה המערבית, העוסקות ברקמה מסורתית, פעילות שהתבצעה בשיתוף "פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני בעד שלום". דוברת הפורום והאחראית על יחסים בינלאומיים היא רובי דמלין, שאיבדה את בנה דיוויד, כשנהרג בשירות צבאי בהיותו כבן 21 כאשר צלף פלסטיני ירה בו במחסום.

     

    דמלין מספרת כי הרעיון לפרויקט נולד במהלך סיוריה הרבים באזור, במטרה לסייע לנשים פלסטיניות להתפרנס מהאמנות המסורתית. מפגש עם השרה לשעבר יולי תמיר, שלימדה את בנה באוניברסיטה, הביא ליצירת קשר עם הפעילות של גו גלובל. "פגשנו רוקמות רבות, שלא יכולות לקנות בדים טובים בגלל המצב ושגם אין להן למי למכור", היא מספרת. "ההשראה הגיעה ממפגש עם אם חד-הורית, שספרה לי כיצד עבדה קרוב לשבועיים על חתיכת רקמה בגודל של טישו - והרוויחה רק 25 שקל. אנשים קונים מרחמים, אך זה לא צריך להיות כך".

    הסטונטים למדו כיצד לרקום - וחזרו עם רעיונות חדשים (צילום: רובי דמלין) (צילום: רובי דמלין)
    הסטונטים למדו כיצד לרקום - וחזרו עם רעיונות חדשים(צילום: רובי דמלין)

    בפרויקט השתתפו כ-12 רוקמות, כולן אמהות ששכלו ילדים בקונפליקט, שותפות לפעילות הפורום ונחשבות למובילות דעת קהל בכפרים שלהן - במטרה שיעבירו את הידע הלאה. כך למשל, אחת מהמשתתפות היא פטמה אל ג'עפרי ("אום אחמד"), שאיבדה את שני אחיה במאבק הישראלי-פלסטיני ואף ישבה בכלא הישראלי על פעילות טרור. היום היא סבתא ל-30 נכדים ומתגוררת במחנה הפליטים דהיישה, שם היא תומכת בפעילות של כ-40 נשים שעוסקות ברקמה.

     

    מאחר שהמשתתפות הגיעו  מאזור בית לחם, בית אומר, בית צוריף, תל-פאוור, שכם ודורא - מפגשי העבודה עם הסטודנטים התקיימו במלון "אוורסט" בבית-ג'אלה (אזור C). בסך הכל נערכו שלושה מפגשים בהשתתפות 10 סטודנטים ו-3 מתורגמנים, במהלכן לימדו את הסטונדטים את שיטות העבודה של האמנות המסורתית, וקיבלו מהם רעיונות לעיצובים ולצבעים חדשים, למשל תכשיטים רקומים. 

     

    תכשיטים רקומים (צילום: רובי דמלין) (צילום: רובי דמלין)
    תכשיטים רקומים(צילום: רובי דמלין)

    "זה היה מאוד מרגש", מעידה דמלין. "הפעילות התבצעה ממש ביחד ואפשר היה לראות את הסימביוזה . המטרה כעת היא להמשיך בפעילות המשותפת עם הסטודנטים, באופן שיאפשר לנשים הללו להיות עצמאיות. זה מאפשר דבר מאוד חשוב - הערכה עצמית ותקווה שיש ערך לכמות העבודה המושקעת. אני מאמינה שהכסף יושקע בחינוך הילדים ובשיפור חיי היום-יום. כשרואים את האנושיות של הצד השני - יש תקווה וזו התחלה של סוף הקונפליקט".

     

    מאבק הקיום של הקואופרטיב מקריית גת

    פרויקט נוסף אליו הצטרפו הסטונדטים היה קואופרטיב "בית אהטא" בקרית גת, שהוקם לפני כ-10 שנים על ידי לקיה ירדני, (50), במטרה לעזור לנשים נוספות בקהילה. כיום כולל הקואופרטיב 23 נשים השותפות בניהולו ועוסקות ברקמה מסורתית, קליעת סלים וקדרות.  לקיה, שעסקה באמנות באתיופיה, עלתה לארץ בשנת 1989, בגיל 28, נשואה ואם לשלושה ילדים, לאחר מסע רגלי מפרך דרך סודאן. בישראל היא עבדה בחקלאות, אך בניסיון להתפרנס גם מאמנות, השתתפה גם בקורסים של הג'וינט והסוכנות היהודית. 

    בהמשך היא אף הדריכה קורס דרך הסוכנות למשך 3 שנים, אך בשל דוחק הפרנסה, המשיכה לעבוד במקביל בחקלאות. בשנת 2003 החליטה על הקמת הקואופרטיב, "בשביל האמנות שלנו ובשביל שנשים יוכלו להתפרנס ממנה", היא מספרת. "המטרה היתה קודם כל לעזור לנשים שלא מתאימות לשוק העבודה, למשל נשים שלא יכולות לעבוד במפעל כי אין מי שישמור על הילדים או אלמנות. חיפשתי קודם כל לייצר להן תעסוקה - אלו נשים עם ידיים טובות".

     

    המוצרים נמכרים בחנויות סחר הוגן של עמותת "אחותי" ובמבנה הקואופרטיב ברחוב החלוץ 48, קריית גת. לקיה מעידה כי הן מתפרנסות ממכירת המוצרים, אך ניכר כי בדוחק רב - המבנה בו שוכן הקואופרטיב מתפורר ומצליח לשרוד בקושי. "בעבר היתה לנו תמיכה של הסוכנות היהודית, אבל היא הפסיקה לאחר כשנתיים".

    קואופרטיב "בית אהטא". רקמה מסורתית, קליעת סלים וכדרות (צילום:  יורם רון) (צילום:  יורם רון)
    קואופרטיב "בית אהטא". רקמה מסורתית, קליעת סלים וכדרות(צילום: יורם רון)

    חי מפרט כי רוב המוצרים אותם רקמו הנשים, הציפו את השוק ולכן היה קשה למכור אותם. "הצענו להם מוצרים חדשים בעיצוב מעניין ועכשווי", הוא מספר. עם זאת לתחושתה של לקיה, הפעילות עם הסטונדטים לא ממש סייעה להם, אבל אולי סייעה לסטונדטים. "אני לא מסרבת לרעיונות טובים לעולם אבל הכוונה היתה קצת שונה, חשבנו שיסייעו לנו לשפץ את המקום, אבל בפועל נראה היה שהם באו ללמוד ממני. אני מקווה שזה יהיה לטובת הפעילות שלנו".

     

    היעד: להפוך למקום יצרני

    הסטודנטים אימצו גם חוג קרמיקה לנשים המתקיים ב"גלריית אום אל פאחם". אחראית הפרויקט, רות אופנהיים, מספרת כי מכיוון שרוב הנשים מגיעות מרקע מוסלמי-דתי, הן מנועות פעמים רבות לצאת לעבודה. החוג, שמונה כ-30 נשים בסך הכל, נועד לעודד אותן לעסוק בתחום כך שיוכלו להתפרנס כשכירות או כעצמאיות.

    סלים קלועים מחימר (צילום: אשלי הול) (צילום: אשלי הול)
    סלים קלועים מחימר(צילום: אשלי הול)

    את החוג מנחה אמנית קרמיקה בשם רינה פלג, ששבה לישראל לאחר עשרות שנים בניו יורק. פלד לימדה את הנשים לקלוע סלים - מלאכה מסורתית שהיתה אופיינית לאזור ונעלמה ברבות השנים - אבל בשיטה ייחודית שפתחה וכוללת שימוש בחימר במקום בנצרים.

     

    אופנהיים מספרת כי הרוב המכריע של הנשים, הגיעו ללא כל ידע בשימוש בחומר או בקליעה. "רקמנו תוכנית עבור נשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך וללא השכלה גבוהה", היא מספרת. "רובן באו עם אפס ניסיון. הן מאוד דתיות ובגלל הנסיבות החברתיות, לא יוצאות הרבה מהבית. לגלריה אין להן בעיה להגיע, בזכות השם הטוב שיש לה בחברה המקומית".

     

    אופנהיים מוסיפה כי היעד הבא שלהם הוא להפוך את הסדנא למקום יצרני. "הסטודנטים סייעו בעיקר בשימוש בטכניקות חדשות כמו טקסטורות והטבעות, ובצעדים למיתוג הפעילות", היא מספרת. חי מציין כי הסטודנטים תמכו בעיקר בלימוד טכנולוגיות חדשות ושילוב מוצרים בעיצוב יותר עכשווי. "המטרה כרגע היא להכניס כסף על מנת שהחוג יוכל להמשיך ולהתקיים, כשהמטרה הסופית היא שיוכלו לייצר מוצרים שיוכלו למכור", הוא מסביר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אשלי הול
    רוקמות מהגדה המערבית מלמדות סטודנטים זרים
    צילום: אשלי הול
    צילום: עופר עמרם
    רובי דמלין. מקווה להמשיך בפעילות המשותפת
    צילום: עופר עמרם
    מומלצים