עבדות מודרנית: האנשים ה"שקופים" נחשפים

רבים בישראל עובדים בעבודות הכרוכות בשעות ארוכות של מאמץ פיזי לא קטן, שהתגמול בעבורן אף מסתכם לא פעם, בשכר ותנאים ירודים במיוחד. בפרויקט צילומים מיוחד פגשנו עובדים בשטח, תיעדנו אותם בעבודה ושמענו מהם כיצד נראית שגרת היום-יום, עם אילו קשיים הם מתמודדים, והאם יש גם מחשבות על עבודה אחרת.

סוראיה, עובדת בחקלאות

סוראיה אבו-וואסל (56), אם לשישה וסבתא לשלושה, מתעוררת מדי יום בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר בביתה בכפר קרא, כדי להספיק להכין אוכל לילדים ולהתפלל. בשעה חמש מגיעה ההסעה אל בית האריזה לבטטות במושב רמות השבים, שם היא עובדת למעלה מ-10 שנים.

בעבר עבדה כגננת וכטבחית, אך התפטרה מכיוון שלא קיבלה שכר כחוק. כיום היא מועסקת בעבודה שכרוכה בעמידה על הרגליים למשך 8 שעות, בשכר מינימום. "זה קשה אבל אני מסתדרת", היא מעידה. "העיקר שיש כבוד ופרנסה, בשבילי זה מספיק. העובדה שמעריכים ומכבדים את העבודה שלי הופכת אותה לקלה. אינשאללה, שהבריאות שלי תאפשר לי להמשיך לעבוד עוד הרבה שנים".

(צילום: עידו ארז)

את העבודה במפעל היא מצאה בסיוע ארגון העובדים מען, שמנהל פרויקט לקליטת נשים ערביות בחקלאות. "סוראיה היא אחת מבנות המזל שמצאו עבודה קבועה", מציינים בארגון. "זו לא עבודה אידאלית, אבל אין הרבה ברירות. 75% מהנשים הערביות נמצאות מחוץ לשוק העבודה וכלל לא נכנסות לסטטיסטיקה של האבטלה. מדובר בלפחות 300 אלף נשים בגיל העבודה שהן חסרות מקצוע ונשארות סגורות ומתוסכלות בבית, כשהן מעבירות את העוני מדור לדור".

וופא טייארה, מנהלת הפרויקט, מסבירה כי המשתתפות מועסקות באופן ישיר על ידי החקלאים ומקבלות תנאים סוציאלים. זאת בשונה מהנהוג בענף, הרווי בתופעות של העסקה נצלנית בשכר שאינו מגרד את המינימום. הבעיה המרכזית לדבריה, היא תקופות ארוכות ללא עבודה. "מתייחסים לעובדים כמו לגלגל רזרבי – לא מעסיקים אותם כל הזמן כי אין מספיק עבודה, רק כשהעונה בוערת".

סוראיה בבית האריזה

את האצבע המאשמה מפנים בארגון כלפי מדיניות הממשלה, של ייבוא עובדים זרים, שתופסים לטענתם כ-60% ממקומות העבודה בענף. "חברות כח האדם גוזרות קופון והחקלאים מקבלים כח עבודה שניתן לנצלו ללא גבול", טוענים בארגון. וופא מוסיפה כי "במקום לסבסד מענקים לפועלים - נותנים לחקלאים כוח עבודה זול ומנוצל של פועלים תאילנדים, שמרוויחים 13 שקל לשעה. אז למה לתת לעובדים המקומיים לעבוד?".

מאזן, נרינה ואולסיה - עובדים בניקיון

מאזן מוחתסב (36), נשוי ואבא לשלושה, עובד בשנתיים האחרונות בגן הטכנולוגי. כמי שמועסק כבר 18 שנה כעובד ניקיון דרך חברות קבלן, גם הוא חווה על בשרו העסקה שלא כחוק ובימים אלו מתבררת תביעה שהגיש נגד מעסיקו הקודם בסיוע קו לעובד, בטענה שלא קיבל זכויות סוציאליות ופיצויי פיטורים כחוק.

(צילום: גיל יוחנן)

"כיום התנאים יותר בסדר, משלמים קרן השתלמות, פנסיה, קופת גמל ואפילו תוספת ותק - לראשונה מזה 10 שנים", הוא מספר. ובכל זאת, העבודה אינה קלה - 10 שעות עבודה 5 ימים בשבוע ועוד 5 שעות ביום שישי, בשכר מינימום. "איך מסתדרים? זה בא עם מינוס וחובות. קשה, אבל מה אפשר לעשות?".

(צילום: גיל יוחנן)

(צילום: גיל יוחנן)

כיום היא מועסקת במשרה מלאה דרך חברת גברו בע"מ - "חברת עוזרות", בניקיון בתים באזור הקריות. השכר: 33 שקל לשעה. "זו המשרה היחידה שמאפשרת לי לממן בינתיים את הלימודים ולשלם את החשבונות", היא מספרת. "אני מקבלת שתי דירות ליום וזכויות מלאות כולל הפרשות לפנסיה. בסך הכל זה די סבבה, המעסיקים מתחברים אלי מהר ואני תמיד מוצאת איתם שפה משותפת".

אוליסיה. מוצאת שפה משותפת(צילום: ג'ורג' גינסברג)

נרינה איסגולן (51) עבדה במשך 25 שנה כאחות בבית חולים בארמניה. לישראל היא הגיעה בשנת 2007 וקיבלה אזרחות לאחר שנישאה לישראלי. מאז היא נאלצת לעסוק בעבודות ניקיון, בשל חוסר ידיעת השפה. "כשהגעתי שלחו אותי ללמוד באולפן, אבל לא היה לי כסף אז התחלתי לעבוד במה שאפשר", היא מספרת. "בנוסף הבת שלי חלתה והייתי חייבת למצוא כל עבודה. לא יכולתי להשקיע בלימודי העברית או בחיפוש אחר עבודה אחרת".

(צילום:ירון ברנר)

נרינה מרוויחה כ-4,000 שקל בחודש בממוצע, לפעמים אולי קצת יותר - אם יש שעות נוספות. אבל בצד המשכורת הנמוכה - היא מספרת כי היא מרוצה מסביבת העבודה וכי מעולם לא נתקלה בבעיות העסקה. "האנשים מאוד טובים אלי ומתייחסים יפה ובכבוד, גם המבוגרים וגם הצעירים. היום כבר התרגלתי, אני נהנית בעבודה וטוב לי".

(צילום:ירון ברנר)

בעלה של נרינה נפטר והיא נותרה לבדה, זאת לאחר שביתה כריסטינה גורשה מישראל. כריסטינה הגיעה לארץ בשנת 2010 עם שני ילדיה הקטנים בעקבות מחלה שתקפה את אימה, באמצעות אשרת תייר למשך חודש, אך מצאה בארץ אהבה ונשארה מעבר לתקופה שהוקצבה לה. לפני מספר חודשים היא נאלצה לשוב לארמניה, לאחר שבית המשפט הורה על גירושה מהארץ.

אלכס, עובד באבטחה

אלכס קיטאיצ'יק (37) משמש כראש צוות פקידי מודיעין בבניין משרדים בתל אביב. המשמרות שלו נעות בין 8 ל-12 שעות והמשכורת עומדת על כ-5,500 שקל. לתחום הוא הגיע לאחר שעלה לארץ, בשנות העשרים לחייו. "כשרק עליתי, זו היתה האופציה היחידה", הוא מספר. "כשהתגייסתי לצבא זו היתה האפשרות הכי נוחה, ובהמשך נשארתי מסיבות משפחתיות".

(צילום: ירון ברנר)

כיום הוא מחזיק בתפקיד נוח יחסית, אבל כבעל ניסיון של תשע שנים באבטחה, אלכס זוכר היטב את התנאים שחווה בתפקידים אחרים בעבר. "יש דרגות בתחום השמירה", הוא מספר. "הדרגה הכי נמוכה היא בודק ביטחוני מטעם חברת קבלן, למשל בכניסה לקניון - עומדים על הרגליים שמונה, עשר וגם 12 שעות, אסור לזוז, אסור לאכול ואסור אפילו ללכת לשירותים".  

(צילום: ירון ברנר)

בהמשך הוא ממקם בסדר עולה את השומרים באתרי הבנייה, שמנוצלים עם שכר נמוך ממינימום, מעליהם שומרים במסעדות ובפאבים, פקידי מודיעין בבנייני משרדים ולבסוף פקידים בלובי. "אני חושב שזה ענף נוח לאנשים שצריכים גמישות מסוימת בעבודה, אבל אני גם מכיר כאלה שנתקעים ומתחילים לנצל אותם", הוא מוסיף. "כשאנשים מגיעים ממגזרים חלשים אין להם מרץ להגן על עצמם ובמקרים כאלה צריך סיוע".

בנובמבר האחרון נכנס לתוקף ההסכם שחתמה ההסתדרות עם משרד האוצר לפני כשנתיים ולפיו עובדי הקבלן בתחומי השמירה והניקיון במגזר הציבורי, יקבלו תוספות שכר ותנאים נלווים שנועדו לשפר את תנאיהם הסוציאליים. אולם עד כה - טרם הוקצה תקציב לנושא והוא טרם יושם. על רקע חג הפסח - בארגון קו לעובד מחדדים את מצבם של אלפי עובדי שמירה המועסקים בהעסקה שעתית במוסדות החינוך, בהם פגיעה בשכר בשל העדר פיצוי על החופשה וכן הפרות קשות של חוקי עבודה מצד הרשויות המקומיות.  

ציון ואלן, מטפלים סיעודיים

ציון חזות (46), מטפל סיעודי בפצוע מלחמת יום הכיפורים, עובד עם נכי צה"ל מאז שנת 92'. העבודה אינה קלה - ציון מספר על משמרות ארוכות שמתחילות בשלושה ימים רצופים ונמשכות לעתים גם שבוע, במהלכן הוא נדרש לישון בבית המטופל ולשהות איתו 24 שעות ביממה. "זו עבודה סיזיפית", הוא מספר. "השעות לא שעות ופעמים רבות אי אפשר לישון רצוף בלילה, כי המטופלים סובלים מחרדות וסיוטים".

(צילום: ירון ברנר)

ציון, שבדומה לשאר מלווי נכי צה"ל, מועסק על ידי אגף השיקום של משרד הביטחון דרך חברות כוח אדם סיעודית, מספר כי הם סובלים מתנאי העסקה ירודים ופגיעה בתנאים ובשכר. בשנה שעברה הם אף החלו בניסיונות התאגדות, במטרה לשפר את זכויותיהם. "השכר תמיד החל במינימום, אבל התנאים היו טובים. היום אני מגיע למשכורת סבירה אחרי שאני עובד 400-450 שעות בחודש בממוצע".

הוא מוסיף כי חרף הסיפוק הגדול שחש בעבר מהתחום, כיום הוא היה בוחר במקצוע אחר. "עכשיו זה בעייתי מבחינתי לעשות שינוי", הוא אומר. "זו עבודה עם הרבה נתינה ומי שלא בנוי לזה לא יכול לעסוק בכך. כשמגיעים למצב כזה, שצריך להילחם על השכר שלנו, זה גורם למרמור ופוגע במהלך העבודה, אבל אני מנסה לעשות הפרדה כי אנחנו עובדים עם אנשים שנפצעו ועברו טראומה.

 "לפעמים אני מקנא בחברים שעובדים בין השעות שמונה בבוקר לחמש אחר הצהריים, אבל זו מסגרת העבודה שבחרתי בה", הוא מוסיף. "אין ספק שזה פגע בתחומים מסוימים, כמו זוגיות, אבל הדבר הכי חמור הוא שמסגרת העבודה שלנו נפגעה. הקדשנו את כל החיים לעבודה הזו ופתאום עכשיו, כשאנחנו מתבגרים, פוגעים לנו בזכויות הבסיסיות ואומרים לנו לעבור למשכורת נמוכה יותר. זה לא דבר פשוט בגילי".

אלן סבנאוג (32) היא עובדת זרה סיעודית שהגיעה לישראל לפני כ-7 שנים וכיום מטפלת בקשישה בת 88 המתגוררת בראשון לציון. הקושי העיקרי שלה, כפי שהיא מעידה, הם הגעגועים לבעלה ובנה בן ה-14, שנותרו בפיליפינים. "ביקרתי אותם רק פעם אחת", היא מספרת. "אני מתגעגעת אליהם. לא קל להיות רחוק והייתי רוצה לחזור ולראות אותם".

בארגון קו לעובד מציינים כי בישראל מועסקות כיום כ-60 אלף עובדות סיעוד מהפיליפינים, נפאל, הודו, סרי לנקה ומזרח אירופה, כמטפלות בקשישים ונכים. "עובדות הסיעוד הזרות הן קבוצת העובדות היחידה בישראל ש'חוק שעות עבודה ומנוחה' לא חל עלייה", ציינה כאן לאחרונה עידית לייבוביץ', רכזת תחום עובדי סיעוד בעמותה. "המשמעות היא שניתן להעסיקן למשך 24 שעות, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, ללא הפסקות, ללא מנוחה בעבור שכר מינימום חודשי בלבד". 

מוטי, עובד במפעל דפוס

מוטי אימחניצקי (30) עובד מזה כחמש שנים בדפוס צ.ל.פ. הממוקם בקיבוץ נגבה, לא הרחק מאשקלון בה הוא מתגורר עם אישתו ושני ילדיו. המפעל מעסיק כ-350 עובדים המייצרים דפוס פולימרי - הדפסה על שקיות כמו עטיפות של חטיפים. בתפקידו משמש מוטי כמפעיל מכונה במחלקת גימור ובמקביל, נבחר לאחרונה ליו"ר ועד העובדים הטרי. הוא מספר כי העבודה קשה ואינטנסיבית, דורשת המון דיוק ואחריות וכרוכה בסביבה רועשת, עמידה על הרגליים במשך כל המשמרת שמגיעה גם לתשע שעות, ולעתים הרמת משאות כבדים.

מוטי. "חייב לעבוד שעות נוספות"

עובדי המפעל התאגדו לאחרונה בארגון כוח לעובדים והכריזו על סכסוך עבודה, בטענה לפגיעה בשכרם. מוטי מספר כי המשכורות מגיעות אמנם לכ-10,000 שקל ויותר, אך הדבר כרוך באינספור שעות נוספות. "אני מרוויח 27 שקל לשעה", הוא מספר. "כדי להביא משכורת שתאפשר לנשום קצת, עלי לעבוד יותר מ-200 שעות בחודש, כולל סופי שבוע ולילות. זה אבסורד. עובדים נושאים באחריות כבדה בלי כל שיפור עם הוותק".  

"באופן אישי, אני עושה הרבה משמרות לילה וזה משפיע על הבריאות", הוא מוסיף. "כל השעון הביולוגי מתהפך. אני כל הזמן עייף ולא יודע אם זה בוקר או לילה. כמובן שלא רואים את המשפחה ולא ישנים בבית. זו מציאות קשה, אבל אין ברירה. המשכורת השעתית לא גבוהה, אז אני חייב לעבוד שעות נוספות".

לאחר צעדים ארגונים שכללו גם שביתה, מנסים העובדים לקדם מו"מ על הסכם קיבוצי מול ההנהלה. מוטי, שהחל ללמוד לתואר ראשון במכללת ספיר, רואה את עצמו ממשיך במקום, אך היעד שלו כיום הוא תפקידי ניהול. "יש לי חבר שעובד בתל אביב ונהנה משעות גמישות, אווירה נעימה ותנאים טובים מסביב. כואב לי שזה לא כך אצלי. אני רוצה להתקדם ולפתח את העתיד המקצועי שלי, לעבוד בצורה מסודרת יותר, בעבודה פחות פיזית ובשעות יותר נוחות".  

נרינה איסגולן ואלכס קיטאיצ'יק עובדים בבניין המשרדים בו שוכנת גם מערכת ynet