שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "זה שלאייכמן אין מצבה, לא אומר שהוא נמחה מעל פני האדמה"

    בזמן שהוליווד מתיימרת לשחזר את זוועות השואה במסגרת מוצרים בידוריים, האמן הישראלי דני גל מבקש להדגיש דווקא את הפער שבין הייצוג למקור. סרטיו, שמוקרנים במוזיאון תל אביב, בוחנים את הרגעים שאחרי שריפת גופתו של אייכמן, ואת הקשר המפתיע בין שמעון ויזנטל וארכיטקט המפלגה הנאצית. "אי אפשר ליצור דימוי נאמן למקור, ולכן הפער הזה מעניין אותי", הוא אומר

    לזכור ולא לשכוח - קל להגיד, קשה לבצע. הציווי שאנחנו הישראלים, ובעצם גם הגרמנים, הפולנים, וכלל אזרחי העולם, נושאים איתנו - לשמר את זיכרון השואה - הוא פקודה שלא ניתן למלא. במיוחד היום, כשבריאותם הפיזית של עדי התופת הניצולים המזדקנים הולכת ומתרופפת, הופכת המשימה למסובכת במיוחד, בלתי אפשרית למעשה. ממדי הזוועה בלתי נתפסים בכל מקרה, ועכשיו גם הסיפורים האישיים, שברי זיכרונות אינטימיים, מתפוגגים עם השנים.

     

    מי שבאה לעזרתנו בניסיון לקלוט את רסיסי העבר ולמקמם בתוך התאים האפורים של המוח האנושי היא האמנות, ובראשה הקולנוע. החומרים שהתקבלו על ידי קולנוענים גרמנים שתיעדו את מכונת ההשמדה הנאצית בפעולה ואלו שהגיעו עם הכוחות המשחררים אל המחנות סיפקו בסיס לסרטים דוקומנטריים רבים על השואה. אולם לאורך השנים היו אלו הסרטים העלילתיים שהתייצבו בקדמת הבמה ויצרו לנו דימויים חדשים להסתמך עליהם במלאכת הזיכרון הסיזיפית של התקופה.

     

    ברונו גאנץ ב"התרסקות". כך אנחנו זוכרים את אדולף היטלר

     

    הדוגמה המובהקת ביותר היא "רשימת שינדלר" של סטיבן שפילברג, שקירב אלינו את החוויה בשחזור הקולנועי שלו. עכשיו כשאנחנו חושבים על אוסקר שינדלר, אנחנו חושבים בעצם על ליאם ניסן. ממש כפי שדמותו של ברונו גאנץ המשופם מ"הנפילה" של אוליבר הירשביגל עולה בראשנו כשאנו נזכרים בהיטלר. אבל בעצם, האם הדימויים האלה נאמנים למקור? ודאי שלא, ודני גל פה בין השאר בשביל להצביע על כך, ולעמוד על מורכבותו של ייצוגו הוויזואלי של הזיכרון.

     

    גל בן ה-39, אמן ישראלי שפועל בברלין שבגרמניה, מציג בימים אלה במוזיאון תל אביב לאמנות שני סרטים קצרים באוצרותה של אלן גינתון - "לילה וערפל" ו"כמו ממרחק" - בהם הוא מבקש לשחזר סיטואציות הקשורות לשואה, ובמקביל לפרק את החוויה הקולנועית ולתהות עד כמה היא אכן מייצגת משהו מעבר לדימוי על גבי דימוי על גבי דימוי של הוויה בלתי נתפסת.

     

    טביעות כף ידו של אדולף אייכמן. "לילה וערפל" (צילום: איתי מרום) (צילום: איתי מרום)
    טביעות כף ידו של אדולף אייכמן. "לילה וערפל"(צילום: איתי מרום)
       

    "הקולנוע הוא כל כך דומיננטי, שאני מאמין שיש לו הכוח לחדור לזיכרון של הצופים. הרי כמעט אף אחד מאיתנו לא חווה את האירועים על גופו, אז אין באמת 'זיכרון'. יש עדות, שחזור וחומר תיעודי, אבל כולם יוצרים פער בין האירוע למה שנשאר בזיכרון", אומר גל בראיון ל-ynet. ודווקע הפערים הללו עולים כשאלה מרכזית בסרטיו: "זאת הסיבה לשימוש בשפה קולנועית שיכולה להיראות מוגברת ומלאכותית - ב'לילה וערפל' באמצעות השתיקה ואפקט הצליל המוגבר, וב'כמו ממרחק', דרך השימוש במודל/סט מלאכותי של סרט. הסרטים הם לא נאטורליסטים, הם אומרים 'זה סרט'".

     

    ב"לילה וערפל" גל משחזר את הרגעים שאחרי שריפת גופתו של אדולף אייכמן. מיכאל גולדמן-גלעד (בגילומו של ירון מוטולה) מיחידת 06 של המשטרה, אחד משני העדים היחידים שנכחו בהוצאתו להורג של הנאצי, יוצא ללב ים, אל מחוץ למים הטרטוריאלים של ישראל, כדי להשליך את אפרו של אייכמן אל המצולות. איתו על ספינת המשטרה הכומר וויליאם הול (ג'ון פולטון) ושוטרים נוספים. הסיטואציה כולה מתרחשת בשתיקה רועמת ומתוחה, ובשילוב קריינות מעדותו הכתובה של גולדמן-גלעד. אל כל אלה מתלווים דימויים שונים היוצרים הקשרים בין הסיפור המתרחש בישראל לזוועות באירופה.

     

    ב"כמו ממרחק" מפגיש גל בין צייד הנאצים שמעון ויזנטל (צ'ארלס בראואר) לאלברט שפאר (פאבל פייבר), שהיה ידוע כארכיטקט הבית של המפלגה הנאצית, ואחראי על מערך החימוש של הרייך השלישי. המפגש בווינה מבוסס על חלופת מכתבים בין שני האישים, שהובילה גם למערכת יחסים מפתיעה. בסרט השניים חולקים רשמים על היסטוריה, זיכרון, ארכיטקטורה והקשר ביניהם. הכל קורה בפיקוח של לא אחר מהקוסם קוק (גדעון זינגר), אשר מוביל את מאמצי השחזור באמצעות כוח הקסם הקולנועי: באמצעות מודל מוקטן של מחנה מאוטהאוזן וסיור בעיר סרטים של בוואריה במינכן.

     

    "בעבודות האלה אני מנסה להצביע על הפער הבלתי ניתן לגישור בין האירוע ההיסטורי לתיעוד או השחזור שלו דרך מקרים שעניינו אותי. הם עניינו אותי בגלל שיש בהם חלק חסר - הלילה הכביכול לא מתועד של שריפת הגופה, והמפגשים הפרטיים של ויזנטל ושפאר", מסביר גל, שסרטו האחרון הוקרן לאחרונה בפסטיבל ברלין.

     

    דוגמה לקושי בגיבוש דימוי שיהיה נאמן למציאות מן העבר, או לפחות בדרך תפיסתו, מופיעה כבר בשוט הפתיחה של "כמו ממרחק", בו המצלמה נעה לאורך פסי רכבת אל שערי מחנה מאוטהאוזן - כלומר הדגם המוקטן שהקוסם קוק בנה בדמותו. ויזנטל, ששהה במהלך מלחמת העולם השנייה במאוטהאוזן, מתרשם מרמת השחזור של הקוסם, אך מעיר כי מעולם לא היו פסי רכבת שהובילו למחנה. הוא נענה בכך שהדגם נוצר לצורך צילומי סרט אמריקני ו"הם אומרים שבלי פסי רכבת זה לא נראה כמו מחנה ריכוז". בכך מפנה גל מבט אל הקונבנציות ההוליוודיות, החוטאות לאמת. 

     

    "שוט הפתיחה של 'כמו ממרחק' הוא נקודת מבט מתוך רכבת מתקרבת לתוך מחנה ריכוז, ונקודת המבט הזאת הפכה דרך הקולנוע לדימוי איקוני של נקודת מבטו של הקורבן בשואה", אומר גל, "נקודת המבט הזאת בעצם אינה נכונה. אני לא מאמין שהקורבנות ראו את הדרך ככה. הם היו דחופים בקרונות משא. רציתי להתחיל את הסרט בשוט דרמטי מוגזם ואז לחתוך בפתאומיות ולהראות שזה רק מודל לסרט. הסרט מתחיל ממניפולציה שאני מנסה לעשות מהזיכרון הקולנועי של השואה, ועובר לדיון של של שני אדריכלים (ויזנטל ושפאר) ובונה מודלים (קוק) על זיכרון ומודלים".

     

    הסרטים של גל מבקשים לפרק את הזיכרון ולהעיד על השבריריות של הדימוי ואי ההלימה שלו עם המציאות - במקום ליצור דימוי שלם נאמן למקור, אתה כמעט ומצהיר עליו כמשולל תוקף. זוהי מוטיבציה שונה בתכלית מהמטרה המוצהרת של הקולנוע המסחרי, שמבקש לשחזר את הדברים כפי שהיו, ומתיימר לעשות זאת כהלכה. לצורך כך הוא גם מגייס תקציבי ענק.

     

    "כמו ממרחק". כששמעון ויזנטל ואלברט שפאר נפגשו (צילום: אמרה ארקמן) (צילום: אמרה ארקמן)
    "כמו ממרחק". כששמעון ויזנטל ואלברט שפאר נפגשו(צילום: אמרה ארקמן)
     

    "אני לא יכול ליצור דימוי נאמן למקור. אני לא מאמין שזה אפשרי, לכן הפער הזה מעניין אותי", מסביר גל. "אני מנסה לבוא לעבודה כזאת עם כל המטען של‪י‬: מערכת החינוך שבה גדלתי, הסרטים שראיתי והספרים שקראתי, ולשמש כמדיום או כפילטר, אם תרצה, בין האירוע ההיסטורי למה שיוצא בסוף. בין העדות של גולדמן-גלעד למה שמוצג במוזיאון עברו כל כך הרבה דברים שבשליטתי או לא בשליטתי. התוצר הסופי הוא פנטזיה המכילה את התהליך הזה. ב'כמו ממרחק' יכולתי רק לדמיין מה קרה בין ויזנטל לשפאר. ישנה כמובן אחריות מוסרית כשמעסקים במניפולציות של זיכרון".

     

    זה בוודאי קצת מתסכל שהדימויים היומרניים והמזויפים של הוליווד מוקרנים כהפצה נרחבת ומשתמרים כזיכרון של השואה בקרב קהל גדול כל כך, בעוד שסרטים כמו שלך - שמבקשים לאתגר את הצופים ולעמוד על הקושי שבעיבוד הזיכרון - נדחקים לחללים מוזיאליים כיצירות אקספרימנטליות.

     

    "השאלה שאולי צריך לשאול בהקשר זה היא איפה עובר הקו בין בידור לאמנות. הקו הזה היום מאוד חמקמק. אם אני מציג את הסרטים האלה במוזיאון לאמנות, אז הם לא בידור להמונים? אבל אם מיליונים ראו את 'רשימת שינדלר' בקולנוע אז זה נכנס לקטגוריה של בידור? חלק מהתשובה נמצא אולי בשאלות של פורמטים וסטנדרטים של התעשיה שאתה מדבר עליה - סרטים שהסוף שלהם מוכתב כבר בהתחלה והדרך לשם די בטוחה ומוכרת".

     

    "לילה וערפל" משופע בשלל מוטיבים ויזואליים שלקוחים מהדימויים שאנחנו מכירים מסרטי השואה. זה בולט במיוחד בשוט הפתיחה ובו מופיע כבשן מעשן בלילה אפל, כשמסביבו לובשי מדים. לרגע נדמה כי מדובר במשרפה במחנה השמדה, בה נוכחים חיילים גרמנים. אולם לא עובר זמן רב עד שאנחנו מבינים כי מדובר בשוטרים ישראלים, המתבוננים בכבשן בו נשרפת גופתו של אייכמן אחרי הוצאתו להורג. ולא רק הדימוי הוויזואלי, גם הדובר, מיכאל גולדמן-גלעד, מספר על הפעולות שנקט לקראת חקירת הפושע הנאצי, שכללה בעיקר פעילות חישוב של קורבנות. קצת כמו פעילותו של אייכמן עצמו. 

     

    "יש היפוך של תפקידים בין הקורבן והמקריב/מבצע", מסביר גל. "בשוט הפתיחה רציתי ליצור אסוציאציה קולנועית חזקה של השואה בעזרת הכבשן המעשן וקולות הכלבים. אבל השומרים הם ישראלים, גדר כלא רמלה מזכירה לגולדמן את אושוויץ. ואחרי שהוא נאלץ לחשב מספרים של אוכלוסיות, נוצר הקשר לאייכמן -  הקורבן שלו".

     

    ההבדל אולי הוא שכל הטקסיות של המוות בישראל נוגעת לאינדיוידואל, אדם בודד על כובד משקלו, מעשיו ואחריותו, בעוד שבמפעל ההשמדה ההמוני של הגרמנים, הקורבנות היו חסרי פנים או משמעות. אינדיוידואלים לא היו שם.

     

    "הממשלה והשוטרים תחתיה ביצעו סדרה של פעולות מאוד טקסיות כלפי אדם אחד. על האיזון הזה שאתה מזכיר כבר נכתב רבות בהקשר של המשפט - אבל ההוצאה להורג והלילה שלאחריה מלאים טקסיות: שינוי חוק לאדם אחד, בניית כבשן בטכנולוגיה שלא היתה קיימת בישראל, שימוש בכד חלב שהיה לכאורה מקרי וחציית גבול המים שהוא דבר מופשט.

     

    קוברים את האפר של אייכמן. "לילה וערפל" (צילום: איתי מרום) (צילום: איתי מרום)
    קוברים את האפר של אייכמן. "לילה וערפל"(צילום: איתי מרום)
     

    "גם ב'כמו ממרחק' ישנו עיסוק ביחסים המורכבים בין הקורבן למבצע והאפשרות שלהם להחליף תפקידים. ויזנטל, הקורבן של הנאצים שהקדיש את חייו להעמידם לדין, מבקש משפאר לקרוא את הטיוטה של ספרו כדי לעזור לו לשכתב את הקטעים הבעייתיים. ושפאר, ממקורביו של היטלר, מבקש את קרבתו של ויזנטל ובאותו זמן אומר לו לא להתקרב אליו יותר מדי. הם נמשכים אחד לשני, ונוצרת ביניהם קרבה שחוצה אינטרסים, ואותה אפשר רק לשער. יחסים כאלה מעסיקים אותי בעבודות נוספות, ואני חושב שיש לו חשיבות גדולה בתרבות הישראלית, בין קורבנות השואה ומבצעי הנכבה ומשמרי הכיבוש".

     

    ובכן, לא רק הוליווד עושה שימוש בייצוגי השואה השלמים והמגובשים. גם הפוליטיקאים הישראלים מנצלים אותם כדי להעביר מסרים חדים ופשוטים לצורכיהם העכשוויים. בלי לעמוד על המורכבות של הזיכרון ההיסטורי.  

     

    "בתרבות הישראלית ישנו תסביך עמוק של קורבן. כמובן רובו קשור לשואה, אבל טמון גם בתכנים של רוב החגים היהודיים. אני לא היחיד שחושב שזה נותן לגיטימציה מוסרית למעשים נוראיים נגד הפלסטינים. לפי דעתי, רגע השיא של השימוש הציני בשואה היה בטיסה של מטוס האף-15 מעל אושוויץ ב-4 לספטמבר 2003. זה אחד מאותם מטוסים שמפציצים את עזה".

     

    הזיקה הזאת שגל מוצא בין השואה לנסיבות הקמת מדינת ישראל ומיגורם של יושביה הפלסטינים של הארץ באה לידי ביטוי גם בתערוכה שיערוך ב-15 במאי - בו מצוין יום הנכבה הבינלאומי - במרכז עמותת זוכרות בתל אביב (אשר שמה לה למטרה לתעד את עדויות הפלסטינים שרואים עצמם קורבנות גירוש). "אני חושב שהרבה יותר בריא לחברה להשיל את מגן הקורבן ולהכיר באחריות לסבל של אחרים - כמו שאנחנו דורשים מהגרמנים", הוא קובע.

     

    כמי שחי ופועל בברלין, אתה סבור שהגרמנים עומדים בדרישה שלנו?

     

    "בגרמניה היה תהליך ארוך של הכרה באחריות השואה. משפטי אושוויץ ב-1964 ('der Auschwitz-Prozess or der zweite Auschwitz-Prozess') היו חשובים לתהליך, אבל המפנה החשוב ביותר היה עם תנועת הסטודנטים ב-1968, ואחר כך בנאומו של נשיא גרמניה ריקרד פון וייצסקר ב-8 למאי 1985. בברלין הנושא מאוד נוכח, יותר מערים אחרות בגרמניה. כמובן שבתור אלה שביצעו את הפשעים, זה חשוב לקחת אחריות, אבל באוסטריה אין תחושה כזאת".

     

    שמעון ויזנטל ואלברט שפאר בביתו של לודוויג ויטגנשטיין בווינה (צילום: אמרה ארקמן) (צילום: אמרה ארקמן)
    שמעון ויזנטל ואלברט שפאר בביתו של לודוויג ויטגנשטיין בווינה(צילום: אמרה ארקמן)
     

    לזכור ולא לשכוח - קל להגיד, קשה לבצע. גסות הייצוגים הקולנועיים ובכלל, וההשטחה שלהם, מביאים לא פעם לתוצאה הפוכה. מה שנטבע בזיכרוננו כתוצאה ממלאכת השחזור הזו, הוא לא הזוועות והקורבנות, אלא דווקא דמותם של הנבלים - בראשותו של אדולף היטלר בכבודו ובעצמו, ששמו מהדהד עדיין בכל העולם, ומהווה סמל לרוע, לאובססיביות, ולא פעם לפאתטיות. עד כדי כך שאין סרט שעוסק בשואה בו הוא לא מופיע, אפילו כקריקטורה של עצמו.

     

    ב"לילה וערפל", זהו אייכמן שנוכח שם כל הזמן. אנחנו לא רואים אותו, וספינת המשטרה שטה לה אל מעבר למים הטרטוריאלים של ישראל כדי להטמין את שרידיו במקום לא מקום. כדי למנוע באופן סמלי הקמת מצבה לזכרו בשטח של מדינה כלשהי. כדי למחות את שמו. כמובן שפעולות כבדות משקל וגסות אלו, גורמות לתופעה הפוכה.

     

    "השאלה הזאת מעניינת בהקשר ויזואלי", אומר גל, "העובדה שלאייכמן אין מצבה, לא אומרת שהוא נמחה מעל פני האדמה. הזיכרון הקולקטיבי לא צריך אנדרטאות פיזיות כדי להתקיים. נושא כזה יכול לחמוק לתוך הזיכרון בדרכים אחרות, מתוחכמות יותר. מצד שני, מדהים לראות כל כך הרבה שרידים של כפרים ערביים הרוסים בכל הארץ, ובכל זאת הדימויים האלה נעלמו מהתודעה בגלל שמישהו רצה בכך. ישנה העצמה של נרטיב אחד והעלמה של אחר. המקרה של המצבה של אייכמן מעניין מהבחינה הזאת, מפני שבהיעדר מצבה פיזית, יש לנו זיכרון הרבה יותר חזק - הוא הופך להרבה יותר מ-400 גרם אפר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים