שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    איך משחק מחבואים הופך את ילדכם לחכם יותר

    הם מלמדים חוקים וגבולות, מחייבים הפקת לקחים ותכנון מראש ואפילו מסייעים לפיתוח האיטיליגנציה הרגשית. משחקים חברתיים, לא משנה אם בקופסה או בכדור, הם בין הכלים החזקים לפיתוח אינטיליגנציה אצל ילדים. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר

    היו כמה רגעים קסומים בתואר הראשון. תקראו לי מגה-חנון, אבל נורא אהבתי לקרוא טקסט ולהיתקל במשפט שעושה לך שכל. אני זוכר את עצמי חורש על איזשהו מאמר בפסיכולוגיה אבולוציונית ונתקל בפראזה הבאה (לא חותם על מידת הדיוק של הניסוח): "בניגוד לדעה הרווחת, בני האדם לא פיתחו את יכולתם החברתית בגלל שהם יצורים אינטליגנטים. נהפוך הוא: הפכנו ליצורים אינטליגנטיים כיוון שהיינו חברתיים" ויפנים גיל וישתחווה.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

     

    הכתבות האחרונות של גיל ונטורה בערוץ הורים :

    רוצים לחנך את הילדים? פשוט תפסיקו לחפור

    מה תעשה כשתהיה גדול? כסף - והרבה!

    בלי יועצות שינה: תחזירו את ההורות לעצמכם

    להישאר ביחד בשביל הילדים: טוב או רע?

     

    בשבוע שעבר התחלתי בקמפיין שהשורה התחתונה שלו שמשחקי ילדות עושים טוב וטעים לאינטליגנציה. השבוע נשווק את המשחקים שמתנהלים בקבוצה. אני מתייחס גם למשחקי השולחן (מונופול, צוללות ושאר החבר'ה) אבל בעיקר למשחקי השטח - מחבואים, דג מלוח, קלאס, מחניים, וכל הכנופיה המוכרת. אם היכה בכם כרגע ענן קל של נוסטלגיה, הדבר לגיטימי בהחלט, אבל תתעשתו ותמשיכו לקרוא. באנו לתרום לאינטליגנציה. אנחנו מאוד רציניים.

     

    משחקים? לומדים אסטרטגיות 

    יתרון ראשון וענקי של המשחק החברתי, קשור למילת הבאז החינוכית הטרחנית מכולן: גבולות. משחק חברתי כמעט תמיד כולל בתוכו גבולות קשוחים שמוסכמים על קבוצת אנשים גם יחד. למה אני מתכוון ואיך זה קשור ללמידה? תראו, אין למידה משמעותית בלי משמעת עצמית, בלי איפוק, ובלי קבלתם והבנתם של מבנים וחוקים של המציאות - בין אם מדובר בחוקיות של ארבע פעולות החשבון, ובין אם מדובר בכללי משחק המחבואים האוניברסאליים (למשל "מי שעומד מאחורי ומלפני ומצדדי הוא ה..." , הבנתם את העיקרון).

     

    תחשבו על זה - משחק שמחייב השתתפות של כמה ילדים, ומגדיר מטרה תחרותית שצריך

    לעבור כמה שלבים ופעולות בדרך להשגתה, הוא מערכת מאוד מורכבת (בניגוד למשחק החופשי שהיללנו בטור הקודם). מערכת כזו אינה יכולה לצאת לדרך בלי חוקים שמנוסחים היטב ומוסכמים על כולם. במלים אחרות - משחק, בדיוק כמו למידה, אינו יכול להתקיים ללא גבולות ברורים.

     

    המשחק הקבוצתי יוצר הפרדה ברורה בין שני אלמנטים שהם חלק חיוני מכל תפקוד אינטליגנטי, ובעצם מכל מארג חיים נורמלי: האלמנט ה"קשוח", שמעניק את המסגרת (הגבולות והחוקים) והאלמנט האפור וה"רך": גיבוש אסטרטגיה, תכנון, תקשורת עם העמיתים לקבוצה, למידת היריב, הטעיות ומניפולציות פסיכולוגיות, הקצאת משאבים לאיזור זה או אחר. אלו המרכיבים שיקבעו את ה"ציון" שלך במשחק, דהיינו עד כמה תצליח או תיכשל.

     

    ובהקשר זה, קבלו עוד נקודה למחשבה. מה עושה קבוצת ילדים שהפסידה במשחק המחניים בשלוש הפעמים האחרונות? מה קורה לילד שמפסיד שוב ושוב לאחיו במשחק המונופול? ישיבת הנהלה פנימית. זה מה שקורה להם. הם חושבים על מה שקרה. לומדים מטעויות. זוכרים את הבאסה שבהפסד ונטענים במוטיבציה שצועקת: "שנית מצדה לא תיפול!". זו תרומתו המתוקה של המשחק הקבוצתי ללמידה ופיתוח יכולות שכליות: בשני המקרים מדובר בתהליך רציף ועקבי, שלא נחתך בסיטואציית זבנג וגמרנו, אלא מחייב הפקת לקחים, שיפור הכושר האישי ויישום בשטח, באתגר הבא.

     

    הישג=כיף

    ועכשיו בואו נגיד מילה או שתיים על כיף. דורות דורות של מחנכים מנסים להפוך את התהליך הזה של הקניית כללים וחוקים למהנה ככל האפשר. כל מורה שפוי היה מעוניין שהתלמידים שלו ירכשו ידע, אבל גם יהנו מהשיעור. הנאה היא בעצם סוכן המכירות האולטימטיבי לכל פעילות אינטלקטואלית: אם זה כיף לי, יש סיכוי גבוה שאני אמשיך לעשות את זה ואפילו ארצה להשתפר בזה.

     

    משחק קבוצתי-חברתי הוא שלט פרסומת עסיסי שצועק: גבולות וחוקים לא הורסים כיף. הם מגבירים אותו. המשחק הקבוצתי מחייב אותך לעמוד בכללים כדי להצליח, ובאותו רגע נוצרת הצמדה ברוכה, שאינשאללה תלווה את הילד לאורך כל חייו: הישג=כיף.

     

    כעת נוסיף שלוש ארבע מילים על אינטליגנציה, דחיית סיפוקים ומשחקים בקבוצה.

    עד כמה חשובה דחיית סיפוקים בהתפתחות היכולות השכליות? לט מי פוט איט דיס וויי: לא היינו מצליחים ללמוד אפילו איך לשרוך נעליים אילולא הייתה לנו את היכולת לדחות סיפוקים. לחכות קצת עד סוף הפואנטה ולהשלים עם העובדה שיעברו כמה שניות/דקות/שעות עד שנבין את המשפט/המשוואה/תולדות עם ישראל בתקופת בית שני.

     

    משחקי קבוצה, וכבר אמרנו את זה, מחייבים תמיד תכנון מראש, גם אם מדובר במהלכים מנטליים של שניות ספורות. כמו סיטואציות מבחן אחרות, המשחקים מתגמלים על איפוק ומענישים על אימפולסיביות. זוכרים כמה קל היה לגלות במשחק המחבואים את זאתי שלא יכלה להישאר בשקט מאחורי השיח?

     

    היכולת הזו להתאפק, להיעזר בחבר לקבוצה ולהישמר מיריב, וכל זה בקונטקסט של כיף, מאמצת במוחו של העולל שרירים סמויים וסופר חשובים של עיבוד מידע חברתי ושל אינטליגנציה רגשית (למרות הפופוליזם של המושג האחרון, הוא קשור הרבה יותר לאינטליגנציה והרבה פחות לרגשות, אבל על כך בטור אחר). הוא חושב שהוא משחק, הקטנצ'יק, אבל בתכל'ס הוא מתרגל.

     

    ואת התרגול הספציפי הזה אף משחק מחשב לא יעניק. משחקי שולחן דווקא כן. וכל כך למה? תשאלו שחקני פוקר מנוסים, והם יסבירו לכם באריכות שאין תחליף למידע האנושי הבלתי אמצעי שמוחלף בין הישובים לשולחן. ילדים שספונים על משחק מונופול או טאקי מספקים "מילוי רגשי" לרגעים המתים בין תור לתור, מאפשרים פענוח של קודים חברתיים סמויים וכן... לאט לאט ובהדרגה, הם הופכים יותר מסוגלים להתמודדות בעולם האמיתי או בקצרה ובאקדמית - אינטליגנטיים יותר.

     

    גיל ונטורה הוא פסיכולוג, יועץ קריירה, מרצה ומדריך בפיתוח מיומנויות של חשיבה יצירתית וחשיבה פסיכולוגית

     



     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    כאן לומדים כיף
    צילום: shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים