החיים על פי המוות: הקולנוע של אסי דיין

ואכן, המוות ליווה את דיין מראשית דרכו כבמאי ושחקן. וכאן יש לעצור לרגע, ולהכריז: אסי דיין היה גדול יוצרי הסרטים בישראל. האיש שאחראי ליצירות הכי מיתולוגיות בתולדות הקולנוע שלנו: "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), "שלאגר" (1979), שהביא לנו את "שיר הפרחה" הבלתי נשכח בביצועה של עפרה חזה, ו"החיים על פי אגפא" (1992). האיש שכתב לגששים כמה מהשורות המצחיקות והקלאסיות שלהם. מגאוני הקולנוע הישראלי הפופולארי, ואבן דרך בתרבות המקומית. ענק אמיתי.

• אסי דיין נפטר בגיל 68; אמו: "התינוק שלי הלך"
• בימיו האחרונים: אסי דיין עבד על סרט אוטוביוגרפי
• הסטטוס האחרון בפייסבוק: "הביאו את הארון"
• חברים נפרדים: "איבדנו גאון, עוד נבכה ונתגעגע"
• הספדים באולפן ynet: "הרטלין הרג אותו"
• בדרכו שלו: השירים של אסי דיין
  

המוות היה נוכח בתפקידו הראשון בקולנוע, בסרט "הוא הלך בשדות" (1967), על פי הרומן והמחזה מאת משה שמיר, בו גילם את דמותו של אורי כהנא הקיבוצניק, שמתאהב במיקה ניצולת השואה, ומקריב את חייו למען המולדת. מתוך המוות הזה נולדה דמותו של הצבר המיתולוגי שדיין יפה הבלורית והתואר הפך, אולי בעל כורחה, למייצג האולטימטיבי שלה (לפני כן הצטלם אמנם דיין לאחת האפיזודות ב"השמלה" של ג'אד נאמן, אך סרט זה יצא אל האקרנים שנתיים מאוחר יותר).

מתוך "הוא הלך בשדות". אסי דיין כיפה הבלורית והתואר

המוות נכח גם בסרטו הראשון כבמאי, "הזמנה לרצח" (1973), מותחן משטרתי כושל העוקב אחר ניסיונותיו של בלש לעלות על עקבות מחסל מסתורי - לא בדיוק החומרים שמהם נוצקו עלילות הסרטים המקומיים עד אז. שנתיים אחר כך הגיע "חגיגה לעיניים", פנינה קומית סוריאליסטית העוקבת אחר משורר מוערך (בגילומו של יוסף שילוח) המגיע לעיירה צפונית במטרה לסיים בה את חייו.

כישלונו של הסרט הוביל את דיין אל חיק הקולנוע המסחרי. בנוסף לשתי יצירות הפולחן שהוזכרו לעיל הוא כתב (יחד עם נפתלי אלטר) וביים גם את "יופי של צרות" (1976) בכיכובו של זאב רווח, "עם ישראל חי - שם זמני" (1981), שהיה אחת הקומדיות הפוליטיות הראשונות שהופקו בארץ, וסרט הנעורים המתוק-מריר "בחינת בגרות" (1983) לפי ספרה של גלילה רון פדר.

אסי דיין על הסט של "מבצע יונתן" (1977)(צילום: יוני המנחם)

המוות גם עמד בבסיס הלידה מחדש של הקריירה הקולנועית של דיין כבמאי. זה קרה, כמובן, ב"החיים על פי אגפא" האפוקליפטי שצולם בשחור-לבן, שכמו היווה סיכום של הקולנוע הישראלי שקדם לו, ובמקביל בישר את לידתו הצפויה של קולנוע חדש. נקודה זו באה לידי ביטוי בדימוי החותם את הסרט, ובו נעה המצלמה (בשוט היחיד בצבע) על פני תצלומי סטילס שבהם נראים דיוקנותיהם של גיבורי הסרט שמצאו את מותם בטבח נוראי שהתרחש בפאב התל אביב "ברבי". ואז נפנית אל חלון שמבעדו נשקפת העיר לאורו של הבוקר העולה.

"איך שלא יהיה, לא יהיה". אסי דיין ב"החיים על פי אגפא"

המוות נכח במלוא עוצמתו גם ב"שמיכה חשמלית ושמה משה" (1995) - אולי סרטו הטוב ביותר, ו"מר באום" (1997). יחד עם "החיים על פי אגפא" הפכו השלושה לטרילוגיה "הניהיליסטית" שביקרה בחריפות את קריסת החברה הישראלית והאתוס הציוני.

"קחו את הפגר הזה לחדר מתים", מתוך "שמיכה חשמלית ושמה משה"

ההברקה הנרטיבית שהציע "מר באום" - 92 הדקות האחרונות בחיי הגיבור, יבואן של משקפי שמש אותו גילם דיין - לא רק סיפקה הערה רפלקסיבית בדבר מהותה של הדמות הקולנועית (ש"מתה" עם סיום הסרט), אלא גם שימשה בסיס לתילי תילים של מאמרי ביקורת ופרשנות. אלו ראו במותו של מר באום את פרידתו הסימבולית של דיין ממיתוס הצבר שדבק בו ובגופו.

המוות מתקרב. אסי דיין ב"מר באום"

אגב כך, בתזמון אירוני, תעלה בעוד כשלושה שבועות על אקרני ארצות הברית גרסה אמריקאית לסרט זה, "The Angriest Man in Brooklyn", בבימויו של פיל אלדן רובינסון ("שדה החלומות") ובכיכובו של רובין וויליאמס, מילה קוניס, מליסה לאו ועוד.

רובין וויליאמס בתפקיד הנרי אלטמן, הוא מר באום, הוא אסי דיין

ובאמת, מה הפך את דיין לגילומו הסמלי והקולנועי של הצבר (הוא "ירש בתפקיד" את פול ניומן, שייצג את הצבר המיתי בעקבות הופעתו כארי בן כנען ב"אקסודוס" של אוטו פרמינג'ר מ-1960)? לענות על השאלה הזו פירושו לחזור ולדוש בכל מה שכבר נכתב ונאמר עד זרא בניתוחי סרטיו והפרסונה הקולנועית של דיין.

סביר להניח, שהייחוס המשפחתי, כבנו של אחד מאדריכלי הניצחון במלחמת ששת הימים, וצאתו לאקרנים של "הוא הלך בשדות" זמן קצר לאחר מכן - היוו הקשר היסטורי הולם. בנוסף, מראהו של דיין הצעיר סיפק לקולנוע הישראלי המוקדם את החומר שממנו עשויים הכוכבים ההוליוודיים. ואכן, בעקבות הופעתו בסרט ניסה דיין לפצוח בקריירה בינלאומית שלא צלחה. הוא הופיע ב"נאהבים לנצח" (1969) המגוחך של ג'ון יוסטון לצדה של בתו אנג'ליקה, בו גילם מורד רומנטי בצרפת של המאה ה-14. הוא גם לוהק ב"הבטחה עם שחר" (1970) שביים ז'ול דאסין לפי ספרו של רומן גארי ולצד מלינה מרקורי.

אסי דיין באנגלית לצד אנג'ליקה יוסטון ב"נאהבים לנצח"

כשחקן, נטו במאים ישראליים ללהק את דיין לתפקידים שהתכתבו עם דימוי הצבר שנח על גבו כחטוטרת. הוא גילם רב (ב"ההסדר" ו"חופשת קיץ"), איש צבא שסרח (ב"עד סוף הלילה" ו"זמן אמת"), מתנחל (ב"מדורת השבט"), ואת אביו, הרמטכ"ל ושר הביטחון משה דיין, שיחסיהם הטעונים היו פרושים על פני עשרות רבות של עמודים שכתב ושנכתבו עליו (ב"שתיקת הצופרים").

אסי דיין עם זקן וכיפה. "ההסדר"

הוא גם גילם את בן דמותו של אורי זוהר, שכמו דיין ייצג בסרטיו את גרסתו המדורדרת של הצבר המיתולוגי (ב"לווייתן בחוף שרתון" ו"שחקן ספסל" – סרטו הקצר והמבריק של גיל ויינשטיין מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב).

דיין גם היה הפסיכולוג הלאומי בסדרת הטלוויזיה "בטיפול". ליהוקו לתפקיד היה הברקה שהתכתבה עם מעמדו האיקוני בתרבות הישראלית, והיה פסיכולוג פעם נוספת ב"ד"ר פומרנץ" (2012), שהפך למרבה הצער לסרטו האחרון. בקומדיה שחורה ושנונה זו גילם את הדמות שבכותרת המשכירה את מרפסת דירתה למתאבדים. וכך כתב שם דיין בשיר "הסוף" שהלחין וביצע בסרט עמית פוזננסקי, ומקבל היום משנה תוקף מצער:

"סוף סוף הגיע הסוף,

ואני מצטרף אל הרוב.

שוכב לי בשקט ושלוות עולמים,

לא עוד פקקים,

ארבע אמות מתחת לפני החיים,

עם הבנאליה והטריוויה

של ריצת מכשולים

למע"מ, לנדל"ן ולבורסה.

ואני סוף סוף

שוכב מתחת לשמיכת האדמה,

מת את כל הכלום שעבר בחיי

ואתם תמשיכו את המסע,

מהלידה המקרית

דרך הרזומה האקראי,

עד למותכם הכל כך סתמי".