"מה שאני קורא שכחה": החמצה גדולה
מופע המחול החדש של הכוריאוגרף אנז'לן פרלזוקאז' מלא בכוונות טובות, אך הוא מיושן ומאכזב: אין בו הפתעות, חידושים או התפתחות
מלכוד. זו התחושה שהתקבלה מ-90 הדקות הנצחיות של מה שאני קוראת: יוהרה. יצירתו החדשה של הכוריאוגרף אנז'לן פרלזוקאז', "מה שאני קורא: שכחה", אמורה היתה להיות מאירועי הדגל של חגיגות חצי היובל למרכז סוזן דלל, אך מה שהחל כהבטחה, הפך במהרה לערב מתיש שכולו כוונות טובות והחמצה גדולה.
שחקן בקדמת הבמה מספר את השתלשלות העניינים. גבר צעיר, ככל הנראה הומלס, נכנס לסופרמרקט ומשוטט בו ללא מטרה. הוא ניגש למדף המשקאות. שולף פחית בירה באופן אקראי. שותה. זה ייגמר במכות רצח שיחטוף מאנשי האבטחה שיכלו בו את תסכוליהם וזעמם, גם זאת ללא כל סיבה הנראית לעין. באפלה, מאחורי המְסַפֶּר, רוחשת תנועה כמעט בלתי מורגשת של צלליות, סילואטות של רקדנים. יעבור זמן עד שתתבהר התמונה, ויש בזה מן הציפייה.
דמות של אישה בפאה בלונדינית, גבר, מין חפוז. הם מוקפים. בתוך השקט אפשר לחוש בוויברציות, זרם תת קרקעי שבונה אוירה וטוען את הבמה באנרגיה.
המלל אינסופי. האינטונציות של השחקן לורן קאזנב שומרות על מונוטוניות מתישה. בשלב מסוים, מוקדם מדי, האוזן תשחרר אחיזה. חיתוך הדיבור, המילים שנהגות במרווחים שווים, מותזות וחדות, יהפכו לקצב, ולא בהכרח במכוון. ההחלטה לתרגם לכתוביות בעברית רק חלק מהטקסט ולוותר על חלקים ניכרים בו, מתוך מחשבה שקריאה תוך כדי צפייה מעייפת, תמוהה בעיקר כשמדובר בעבודה שנסמכת על טקסט. גם התרגום הקיים לא בהכרח תאם את הנאמר. זו רק אחת הבעיות מני רבות בעבודה שהיא דימוי של דימוי.
פרלז'וקאז' מתרגם את הטקסט לתנועה, והגוף למעשה מתחקה אחרי המילים. התוצאה אילוסטרטיבית ופשטנית באופן מפתיע כשמדובר בכוריאוגרף עם טביעת אצבע מובחנת כמותו. כשהשחקן מדבר על הפאסיביות של הקורבן, על המקריות והסתמיות של האירוע, על היעדר ההתנגדות שהחריפה את האלימות, המילים נזרעות בגוף הרקדנים, כאילו היה זה תבנית יציקה. המחול נושם את המילים, מונוטוני כמותן, מתפרץ לפרקים כדי לחזק באופן מלאכותי את הדרמה הנהגית, ולמעשה לא באמת מוסיף על הטקסט.
מחול מתרחש בין המילים, באזור הדמדומים של ה"לא נאמר", בשתיקות ומאחורי המפורש. בבמונים אלה בעבודה החדשה של פרלז'וקאז' אין הפתעות, חידושים או התפתחות.
זו עבודה מיושנת, שצועדת במקום וצפויה כמו המוות שמופיע בסופהּ לבוש שחורים. צפויה כמו הבחירה דווקא בשיר "Comme D'habitude", שמזמזם השחקן כשהוא פורש בזה אחר זה את התכריכים בהם יעטפו את המת ומדבר על עוד קורבן סתם של אלימות מתוך כוחו של הרגל. "מה שאני קורא שכחה" מחזק את הדעה הגורסת כי אין חדש תחת השמש.
