"תתייחסו אליי כמו בן אדם רגיל"
אנחנו רגילים להתבונן על הנכים מבחוץ. לעיתים אנחנו מתעלמים מהם ולעיתים אנחנו עוצרים לעזור אבל, האם יכול להיות שאנחנו עדיין מפחדים מהשונה? כתבנו גלעד שנהב הצטייד במקל נחייה, הרכיב משקפיים אטומים, ויצא לרחוב לבדוק איך באמת מתייחסים לאדם עם מוגבלויות
"כשאנשים פוגשים אותי הם אוטומטית עוברים לדפוס התנהגות אחר. יש בזה גם מידה של רחמים, גם מידה של רתיעה. הכל מתערבב יחד". אומר לנו אביחי שלי, עיוור מגיל צעיר. "אני יכול לספר שבמסגרת התפקיד שלי בניהול תיקי השקעות, רוב הלקוחות שלי לא יודעים שאני בן אדם עיוור. קרה כבר שאחרי כמה חודשים שדיברנו בטלפון הלקוח התרגל אליי והגיע הזמן להיפגש פנים מול פנים, הבן אדם היה בשוק מוחלט, כאילו חשב לעצמו נו מה זה המתיחה הגרועה הזאת עכשיו, מה זה הדבר הזה"? הוסיף שלי.
אביחי התעוור בגיל שנתיים לאחר שנפל בשעה ששיחק בגן שעשועים, וזכוכיות נכנסו לתוך עיניו. "זכיתי במרכאות כפולות, להיות אדם עם מוגבלות", הוא אומר לנו. כשהיה ילד סבל מבעיות חברתיות אבל הכל השתנה כשהגיע לתיכון ושם זכה ליחס חיובי ומקבל מצד המורים והמחנכים. לדבריו, בזכותם הוא הצליח להגשים את שלושת החלומות הכי גדולים שלו: להיות חתן פרס התנ"ך העולמי לנוער, לשרת בחיל מודיעין ולעסןק בתחום ניהול תיקי השקעות בבורסה.
כשנשאל איך היה רוצה שיתייחסו אליו הוא עונה בפשטות: "לדעתי צורת היחס הנכונה היא פשוט לזרום עם זה ולהתייחס אליי כאילו אני בן אדם רגיל ברחוב".
לפנייה לכתב/ת 
