המבליג הלאומי נתניהו

גם אם ההבלגה הנוכחית בעזה רחוקה עד מאוד מהכתרתה כ"אימא של ההבלגות", יש בה את מיטב החומרים שמהם עשויות הבלגות מחפירות ומבישות. מטחי האיומים, האזהרות, ההתראות, האולטימטומים וישיבות הקבינט החוזרות ונשנות, ולו רק כדי לשוב ולברבר ולהזהיר, ובעיקר לא לעשות דבר, נעשים יותר ויותר דומים למחזה טרגי-קומי. "המעצמה האזורית" ישראל יורדת על ברכיה ומתחננת לפני ארגון טרור רצחני שיעניק לה ברוב טובו מעט שקט לרווחה.

עוד בערוץ הדעות של ynet

אג'נדה לשלום דווקא עכשיו / ג'רמי בן עמי

לעתים אמנם ניתן לאתר היגיון בהבלגה מדודה לטובת מטרה יעודה וראויה, אך לרוב - ההבלגות הישראליות חרגו בהרבה מתאריך התפוגה שלהן. לצירופים "כוחנו בהבלגתנו" או "איפוק זה כוח" אין מקום על מדף הנימוקים הרציונלי.

לא נבליג, או שבעצם כן. נתניהו, יעלון וגנץ(צילום: AFP)

בדיאלקטיקה שבה ישראל משחררת בעקבות לחץ ציבורי מופקר 1,027 מחבלים תמורת חטוף ישראלי אחד (שליט), לא ייתכן שהמוטיבציה של ארגון הטרור לבצע מעשים דומים בעתיד לא תרקיע שחקים. חשיפת ערוות חששותיה של ישראל לעיני כל מכך שתתקשה לעמוד בהמשך מעשי הטרור של חמאס, לא יכולה שלא לגרום לארגון להגביר את נטייתו להשמיש בעתיד את אותם מעשי הטרור. גם אזהרותיהם של מיטב פרשנינו לבל נכניס כוחות קרקעיים לרצועה, גם כשחמאס מבצע פשעים נגד האנושות (בעצם תקיפתו המכוונת והשיטתית אזרחים), אינן יכולות שלא להגביר את ביטחון הארגון שישראל לא באמת מעוניינת לשלם את מחיר מיטוט שלטונם בעזה.

שלל הטיעונים והנימוקים מהמין הזה על כניעות והבלגות של המערב וישראל לטרור שזורים לכל אורך ספריו של ראש הממשלה. "כיצד תוכל ישראל להטיף לארה"ב ולמערב לאמץ מדיניות של אי-כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה כה מבישה?", שאל נתניהו בספרו "מקום תחת השמש" בעקבות עסקת ג'יבריל ב-1985. "כיום כבר ברור ששחרור אלף המחבלים היה מהגורמים שסיפקו מאגר של מתסיסים ומנהיגים שהציתו את אש האינתיפאדה", כתב בצדק נתניהו שנים ספורות אחר כך. ברור גם שהכוח המניע ליותר מ-40 ניסיונות החטיפה בשנה האחרונה שמור כמעט כל כולו לעסקת שליט, החתומה על שמו של מי שראה בעסקות מהסוג הזה "כניעה כה מבישה".

וזה כמובן לא רק נתניהו, שהולך ומבצר את מעמדו כמבליג הלאומי. אלה, כמובן, גם מיטב פרשנינו, שבדומה לדרכם באתרוג שרון שהפכוהו עם פרסום תוכנית ההתנתקות ליקירם, אחרי ששנים השחירו את פניו, כך הם מגלים עתה סימנים מובהקים של אתרוג נתניהו ב"זכות איפוקו המופלג". כעת הם באים חשבון בעיקר עם בנט על שברוב חוצפתו אינו מיישר קו עם הרפיסות של נתניהו וגנץ.

אלה גם חבריו המהוללים של נתניהו לקבינט, בדמותם של יעלון, לפיד ולבני, ששותפים לאיומיו מזרי האימה ש"מי שינסה לירות לעבר ישראל דמו בראשו", "נפעל נגדם בעוצמה רבה" ו"חמאס ישלם מחיר כבד ביותר על החטיפה". וזה גם אדון בני גנץ, שחביב עליו יותר מכל הפסוק "אי-שקט הוא רפש", אך אם כבר כלו כל הקצים, ראוי לדידו לפגוע אנושות בנדל"ן העזתי, וכנראה בו בלבד. זה אותו רמטכ"ל ששש להעניק לשרים ציונים לשבח על איפוקם המופלג, כשאת מנהיגותו הוא מעדיף להפגין בעמדה נחושה ובלתי מתפשרת כלפי חיילים הקוראים להרג מחבלים.

כפרפרזה על דברי מנהיג בריטי חשוב מלפני 76 שנה, ניתן לומר כי "ישראל יכלה לבחור בין חרפה למלחמה, היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה, אם לא עכשיו, אז בעוד זמן לא רב". עד אז אולי ראוי שלבני, לפיד ושאר חכמי הנסיגות ושוחרי השלום יעסיקו את מוחם הקודח בשאלה איך בדיוק יהיה עלינו לנהוג אם וכאשר ניסוג מיו"ש או מרובה (כהמלצתם החמה), עם הסכם או בלעדיו, כשאחד או יותר מפאר היצירה של האיסלאם הקיצוני - חמאס, עז א-דין אל-קסאם, דאעש, חזית א-נוסרה, אל קאעידה או הג'יהאד האסלמי - ישתלט(ו) קרוב לוודאי על השטח, יתמקם מרחק יריקה מתל אביב ומנתב"ג, ויבצע(ו) אז את מיטב זממו/זממם הרקטי-טרוריסטי.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il