שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לשלוח לגן בגיל שנה? זו טעות פטאלית
    ההורים עייפים מדי, התקציבים קטנים מדי - ותינוקות בני פחות משנתיים מבלים יותר משמונה שעות ביום במעונות שבהם פחות מדי אנשי צוות ויותר מדי ילדים. דפנה תייר בטור כואב על הנזקים שעלולים להיגרם - ועל המלכוד הבלתי אפשרי שבו נמצאות בעיקר האמהות

    מאות אלפי תינוקות, פעוטות וילדים רכים, מי בפנים עצובות, מי בדמעות הזולגות חרש ומי בבכי קורע לב - מבטאים את תחושותיהם ביום הראשון ללימודים ובימים (ולעתים אף בשבועות) שבאים אחריו. כחלוף שבוע מתחילת שנת הלימודים - תהליך ההתאקלמות וההסתגלות למסגרות החינוכיות עדיין בעיצומו.

     

    נכון, יש גם את אלה שמסתגלים בקלות ומגלים למן ההתחלה שהמסגרת החינוכית שאליה הוכנסו היא מקור לענין רב ולחוויות טובות ומהנות. אך הפעוטות והילדים הרגישים יותר והפחות בשלים מתקשים להסתגל למסגרת הקבוצתית, הטיפולית או החינוכית, אליה הוכנסו.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

     

    עוד כתבות של דפנה תייר בערוץ הורים :

    אל תרוצו מהגן לחוג: מה ילדים באמת צריכים אחה"צ?

    הילד שלכם נסיך? אל תתפלאו שהפכתם למשרתים

    אבא, ילד הוא לא רק עוד משימה לבצע

     

    הבשלות של הפעוט תתבטא ביכולתו להצטרף לפעילות קבוצתית, יכולתו לזהות יוזמה חברתית של בן גילו ובהתאמת תגובה ליוזמה שכזו. בשלות שכזו יש כבר לרוב בני הכמעט-שלוש שהמדינה העניקה להם אלייה וקוץ בה: חינוך חינם אך במסגרות שאינן מותאמות לצרכים שלהם (למעשה זהו קוץ ואליה בו) - מבחינת גודל הקבוצה, מספר הדמויות המטפלות, המתקנים (פינת שינה לפעוטות העייפים, פינת החלפת בגדים והתנקות ללא גמולים) ולא מבחינת משך יום הלימודים ומבנה היום.

     

    המציאות הרעה של מסגרות החינוך לגיל הרך בישראל

    אך לצד הפעוטות הכמעט בשלים למסגרות העמוסות לעייפה, ישנה קבוצה גדולה של אלו שכלל אינם בשלים למסגרת קבוצתית - אלו הם התינוקות. בימים אלה, מי שעובר על יד מעון לא יכול שלא לשמוע את קול בכיים של התינוקות והפעוטות, לא משנה אם זה בבוקר, באמצע היום או כשהתעוררו משנת הצהריים. גם כשהמעון נחשב למעון טוב, אי אפשר שלא לחוש צביטה בלב כשרואים את מצעד העגלות, בהן תינוקות בני חודשים ספורים בלבד, הזורם לפתח המעון.

     

    אין זו טרוניה כנגד ההורים. אין אלא לחוס עליהם שבלית ברירה נאלצו לקבל החלטה חינוכית שכזו. חלקם לא מודע לכך שזו החלטה גרועה, השאר מודעים אך מתקשים להודות בכך בפני עצמם. כמה אנרגיה עליהם להשקיע בהכחשה כדי שיוכלו להשאיר את התינוק שלהם במעון. רק מיעוטם של ההורים מודה בזה, סובל עקב כך מיסורי מצפון, אך בשל סיבות כלכליות ואחרות - נכנע לרוע הגזירה. לא בטוח כלל שזו אכן גזירה, אך זו בהחלט המציאות הרעה של חלק נכבד ממסגרות הטיפול לגיל הרך בישראל.

     

    עניין המסגרת הטיפולית/חינוכית המתאימה לתינוקות ולפעוטות הוא נושא מורכב וסבוך. גדולים וחכמים עסקו ועוסקים בו. יש בו הבטים מורכבים ביותר: חינוכיים, כלכליים, חברתיים, מגדריים ואישיים. אני בוחרת ביודעין להתמקד רק בהיבט החינוכי של הסוגיה, ובאופן מלאכותי להתעלם מכל שאר ההבטים. המנדט בכתבה זו הוא על אלה שלא יכולים לקבל החלטות או לומר את דברם, אך הם הצרכנים האמיתיים - התינוקות והפעוטות. בעיני האחרים הדברים עשויים שלא למצוא חן ואף לקומם, אך מה לעשות, לעתים המציאות אינה נעימה למתבונן בה.

     

    95% מהמומחים: תינוק צריך טיפול יחידני עד גיל שנתיים

    בסוף שנות ה-90' פירסמה פסיכולוגית הילדים הבריטית הנודעת פנלופה ליץ', מחברת רב המכר "התינוק והילד", מאמר שהתבסס על מחקר שערכה. מטרת המחקר הייתה לברר מהו סוג הטיפול הטוב ביותר לילדים מלידה ועד גיל שלוש. במסגרת המחקר נשלחו שאלונים ל-402 מרואיינים ממדינות שונות, כולם מומחים לטיפול בילדים.

     

    ליץ' עצמה לא ציפתה לתוצאות שכאלה במחקרה: 94% מהמומחים סברו שעד גיל שלושה חודשים הטיפול המועדף לתינוק הוא הטיפול האמהי (לעניין האמהות אתייחס בהמשך). קרוב ל-90% אף גרסו שהטיפול האמהי עדיף עד גיל תשעה חודשים. 95% מהנשאלים הביעו עדיפות לטיפול יחידני (הורה או מטפלת) על פני מסגרת קבוצתית עד גיל שנתיים. התמיכה במסגרת של מעון יום הפועל חצי יום (עד שעות הצהריים בלבד) עלתה ל-67% רק לפעוטות מעל לגיל שנתיים. 20% מהנשאלים הביעו התנגדות ליום ארוך במסגרת קבוצתית ללא קשר לגיל הילד.

     

    נתוני המחקר של ליץ' מקבלים משנה תוקף אם נזכור שהמומחים במחקר התייחסו למעונות המתנהלים על בסיס תקנים שאנו בישראל יכולים רק לחלום עליהם. לדוגמה, בעוד שברוב מדינות המערב התקן לגיל 6-15 חודשים הוא שתיים-שלוש מטפלות לקבוצה של 6-10 תינוקות, בישראל התקן לגיל זה הוא קבוצה של 15-27 תינוקות (!) עם שלוש ארבע מטפלות.

     

    התקן העולמי לבני 16-24 חודשים הוא שתי מטפלות על קבוצה של 10 פעוטות, בעוד שבישראל התקן עומד על שלוש-ארבע מטפלות ל-30 עד 35 פעוטות. לבני 24-36 חודשים התקן העולמי עומד על שתי מטפלות ל-12 פעוטות, ואילו בישראל התקן עומד על שתיים-שלוש מטפלות ל-35 פעוטות.

     

    הכמות נותנת רישומה באיכות, וככל שמספר הפעוטות גבוה יותר (גם כשמספר המטפלות גבוה) וככל שהיחס בין מספר המטפלות למספר הילדים נמוך יותר - כך נפגמים הקשר בין המטפלת לפעוט והיחס שהפעוט זוכה לו. גם במסגרות בהן יש מספר מספיק של מטפלות, אך במקביל מספר הילדים גבוה - הדבר לא מיטיב בהכרח את מידת ואיכות היחס אותו מקבל התינוק. וזאת עוד מבלי להיכנס לסוגייה הכאובה של איכות כוח האדם במעונות ואיכות הטיפול. שכן במסגרת בה המטפלות צריכות לקדם ולעמוד בלוח הזמנים הקבוע מראש (האכלה, משחק, החלפת חיתולים, השכבה לישון וחו''ח) אין הרבה סיכוי שהתינוק יקבל טיפול יחידני, יחס אישי, קשוב ורגיש. התינוק/הפעוט הופך לחלק מסידור ושינוע הלו''ז, אם מתאים לו וכמובן גם כשלא מתאים לו כלל.

     

    להורים העייפים אין ברירה אלא להתפשר

    זוהי המציאות העגומה: המעונות (הציבוריים כמו גם הפרטיים) הם בסופו של דבר עסק כלכלי. השאלה הגדולה היא: על חשבון מי? קשה (אם כי לא בלתי אפשרי) למצוא בישראל של 2014 מסגרות טיפול/חינוך שעומדות בתקנים איכותיים, אך הם אינם השכיח. נראה שלהורים, הטובים והמסורים, העייפים ממאבקי ההישרדות, אין ברירה אלא להתפשר. אך עדיין מן הראוי שכל הורה יבדוק עם עצמו עד כמה הוא מוכן להתפשר בכל הנוגע לאיכות הטיפול שילדו מקבל.

     

    לבעיה שהצגתי אין מענה חד משמעי. יתרה מזו, מי שעל כתפיהן מונח נטל קבלת ההחלטה הן על פי רוב הנשים, האמהות. בספרו "הולדתה של אם" מקדיש ד"ר דניאל סטרן פרק שלם לסוגיה הכואבת של מציאת הטיפול ההולם לתינוק, חלופי לטיפול האמהי. בעידן של אחרי שחרור האישה והשגת שיוויון זכויות, עדיין באחוז גבוה של המשפחות אלה הן האמהות שבסופו של דבר צריכות להכריע בקונפליקט הקשה בין קריירה והגשמה עצמית לבין טיפול איכותי בתינוק.

     

    שטרן מודה שבנסיבות הבעייתיות הקיימות, כפי הנראה כל אם תצטרך לפתור את

    הדילמה הפרטית שלה בכוחות עצמה ולמצוא את הפשרות הטובות ביותר למערך הנסיבות שלה. הוא מוסיף וטוען "ברור שאנחנו, כחברה, עושים משהו לא כשורה אם קיים כזה בלבול, לא משנה איזו החלטה האישה מקבלת".

     

    צר לי על עוגמת הנפש שהדברים בוודאי מעוררים אצל חלק מההורים. אין ספק שזו נקודה כואבת אצל כל הורה - הבחירה בין אילוצי החיים המודרניים התובעניים לבין מענה טיפולי-חינוכי ההולם את צרכיו של הילד. אך הטמנת הראש בחול אינה פתרון, ולכל הפחות עלינו להיות אמיצים וישרים מספיק להתבונן במציאות כפי שהיא. מהתבוננות שכזו עשוי להתחיל שינוי.

     

    ועד שיתחולל השינוי, אנסה ואציע להורים נוסחה כללית לקבלת החלטה מושכלת בדילמה של בחירת מסגרת טיפול או חינוך לילדם: מידת הפשרה על איכות המסגרת תושפע מגיל הילד. ככל שהילד צעיר יותר - יש להשתדל ולהתפשר פחות על איכות הטיפול בו. ההשקעה בטיפול איכותי בשלב הקריטי של התפתחות הילד (מלידה עד גיל שלוש) היא השקעה מתבקשת ונכונה שאת פירותיה נקטוף בשנים שיבואו. מעבר לכך, ביומיום, הכרת ההורים בחסך בטיפול יחידני שאותו חווה הפעוט הנמצא במסגרת קבוצתית (גדולה מדי) שעות ארוכות (מדי) - מן הראוי שתדרבן את ההורים להעניק לפעוט טיפול רגיש ומענה הולם לצרכיו בשעות בהן הפעוט נמצא במחיצתם.


    הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן




     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    מספר גבוה של ילדים - ומעט מדי אנשי צוות
    צילום: shutterstock
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים