שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אל תרוצו מהגן לחוג: מה ילדים באמת צריכים אחה"צ?

    אתם אוספים אותם מהגן או מצהרון - וישר רצים לפעילות הבאה: חוג, גן שעשועים או מפגש עם חבר. אבל מה שקיוותם שיהיה אחר צהריים נעים הופך לסיוט ארוך - כשהילד לא מפסיק להשתולל. הסיבה פשוטה: הוא עדיין לא קיבל את מנת היחס ההורי שלו היה זקוק. דפנה תייר מסבירה איך מתמודדים

    כאשר אנו עדים לקשיי משמעת של הורים עם ילדיהם, אנו עשויים למהר ולהסיק שקשיי המשמעת נובעים מכך שהילד הוא "בעייתי", "עקשן" או "קשה", או לחילופין להסיק שההורים פשוט לא יודעים לחנך או להעניק גבולות כראוי. אך יש מקרים רבים בהם הסיבה לקשיים אינה נעוצה בילד מרדן או בהורה רופס אלא היא תוצר של 'תשתית רגשית' רעועה עליה נבנים הקשרים בין ההורה לילדו.

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

     

    כשהתשתית הרגשית רעועה אין זה הוגן ואין זה הגיוני לצפות שתהיה הענקת גבולות מוצלחת. מהי אותה תשתית רגשית? היא כל מה שלכאורה מובן מאליו: אהבה ללא תנאי, הבעות חיבה מילוליות וגופניות, הקשבה, הכלה, אמפתיה ועוד. וכן, גם כמות הזמן וגם איכותו הינם מרכיב הכרחי בתשתית הרגשית. נדמה שכל ההורים יודעים שאלו הם צרכים רגשיים בסיסיים של כל ילד. ובכל זאת, במציאות היומיומית הורים רבים מפספסים בהתנהלותם את מה שנדמה כמובן מאליו. למרבה הצער אי היענות לצרכים הרגשיים הבסיסיים פוגמת בבניית תשתית רגשית חיובית.

     

    אף פעם לא מאוחר מדי - כך תשיגו סמכות הורית  ב-10 צעדים:

    פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

    פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

    פרק 8: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

    פרק 9: לעשות שימוש יעיל בחיזוקים חיוביים  

    פרק 10: מה הסוד של ענישה נכונה?

     

    דוגמאות לתשתית בעייתית לא חסרים:

     

    "הוא היה ממש בלתי נסבל אתמול", מספרת-מתלוננת אמם של יונתן בן הארבע ומיקה התינוקת. "אמא של חבר מהגן הציעה לאסוף אותו מהגן ולקחת את שני הילדים לחוג שלהם. אני אספתי את מיקה מהמעון והגעתי איתה לאסוף את יונתן כשהחוג הסתיים. כשיונתן יצא אלי וראיתי כמה הוא מזיע ביקשתי ממנו קודם כל לגשת לשתות. תאמיני לי, מאותו רגע ועד שהוא הלך לישון עבר עלינו אחר צהריים מבאס! כבר מההתחלה הוא לא שמע בקולי ולא שתה, אבל במקום זה הוא השפריץ מים על כולם סביבו, עד שנאלצתי להוציא אותו החוצה בכוח. איימתי עליו שנלך מיד הביתה אם ימשיך להתנהג כך.

     

    "ואז בדיוק הופיעו חברה שלי עם הבן שלה והזמינו את יונתן אליהם. יונתן מאוד שמח והחברה הציעה שאצטרף עם מיקה, והאמת שדי התאים לי להעביר כך את הזמן שנותר עד הערב. הלכנו אליהם ושם יונתן המשיך להתנהג ממש לא יפה וכל הזמן הייתי צריכה להעיר לו. נשארנו שם כבר לארוחת הערב וכשהתיישבנו לשולחן הוא התנהג בחוסר נימוס, ממש התביישתי. שוב ושוב הערתי לו ובסוף לא היתה לי ברירה - לקחתי אותו הצידה, הושבתי אותו על ברכי, דיברתי אליו בשקט וניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו שאנחנו נלך אם לא יפסיק מיד את ההתנהגות הבלתי נסבלת שלו. למזלי הוא באמת נרגע ואיכשהו סיימנו את הארוחה, נפרדנו ויצאנו. כשנכנסנו הביתה רציתי כמה שיותר מהר לתקתק את המקלחות ולהשכיב אותם לישון, אבל כמובן שהכל הלך רק בצעקות ובכעסים כי הוא לא שיתף פעולה עם כלום. אני ממש לא יודעת כבר מה לעשות עם הילד הזה...".

     

    אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני התעייפתי רק מלעקוב אחרי הסאגה המתמשכת הזו של יונתן ואימו. אבל מילא העייפות שלי, ברור שאימו של יונתן הרבה יותר עייפה ממני. אך האם עלה בדעתה שמי שהכי (מת)עייף מהשתלשלות העיניינים הזו הוא יונתן עצמו?

     

    חוזרים מהגן - וישר רצים לחוג 

    אני חוששת שהדוגמה הזו אינה יוצאת דופן. זו התנהלות מאוד שכיחה במחוזותינו כיום: ההורה, שאך זה אסף את ילדו (אגב, העובדה שההורה הוא זה שאוסף את הילד ולא מישהו אחר - כבר ראויה לציון...) מהמסגרת החינוכית, וזה כידוע מתרחש על פי רוב בשעות אחר הצהריים, ממהר עימו לפעילות הבאה: גן השעשועים, הקניון, החוג, החבר או כל דבר שנתפס על ידי ההורה כהשקעה בשעות הפנאי (במקרה היותר טוב) או כדרך להעביר את הזמן (במקרה הפחות טוב).

     

    אלא שהפנאי נעלם משם. יש עשייה אך אין הוויה (מלשון להיות). יש יותר מדי doing ופחות מדי being. הורים רצים אצים עם הפעוטות מהעשרה אחת לאחרת, מפעילות אחת לפעילות שנייה ואין רגע סתם כך, לנשום. להירגע. להיות. פשוט - להיות. להיות באמת ביחד. 'להתחבר' האחד אל השני, ליהנות מהביחד, מהקרבה הסתמית. מהנוכחות זה של זה.

     

    לאחר פרידה יומיומית של ההורה מילדו, שיכולה לנוע בין שבע לעשר (!) שעות (ולעתים אף יותר - כשהילד עובר מהגן לטיפולם של מטפלת או של הסבים), כדאי לתת את הדעת לצורך להתחבר מחדש זה לזה. הן אצל ההורה והן אצל הילד אמור להתעורר הצורך הזה, אך עבור הילד זהו צורך קיומי ממש - להטעין את המצברים שלו, שהתרוקנו במהלך השעות הארוכות שבהן לא זכה לטיפול יחידני אוהב. שעות רבות שבהן לא נהנה מכך שמישהו באמת הקשיב לו ו"ראה אותו" על צרכיו האישיים (ולא כחלק מקבוצת ילדים שמתנהלת לפי לוח זמנים כללי שנקבע מראש בעבור כולם). מישהו שאוהב אותו וקשור אליו אחרת ויותר מהגננת המסורה ביותר.

     

    אבהיר את כוונתי במטאפורה: ממש כפי שילד חייב להיות מוזן באוכל, כך הוא חייב להיות מוזן ברגשות. גננת או מטפלת טובה מספקת הזנה בסיסית, ואכן נדמה שהילד שבע. אך בהזנה הזו חסרים הרבה מרכיבים איכותיים וייחודיים, מעין 'ויטמינים' שרק הורה אוהב, שמושקע רגשית בילד, יכול לספק. 'ויטמינים הוריים' שהעדרותם לאורך הזמן ייצרו אצל הילד חסך מצטבר שיפגע בתיפקודו ובהתנהגותו.

     

    לכן לא מפליא הוא שיונתן התנהג כפי שהתנהג. הילדון לא זכה ליחס הורי עד שסיים את החוג, וניתן לשער כיצד הרגיש כשיצא אל אימו, גילה שהיא ממתינה לו כשאחותו התינוקת בזרועותיה תוך שהיא פוקדת עליו לגשת לשתות, וזאת עוד לפני שזכה לחיבוק חם אחרי הנתק הארוך. למרות שאת השעות הבאות "בילה" לצד אימו, לא נוצר שם החיבור האמיתי שיונתן היה כה זקוק לו (אפשר להתרשם כיצד הצורך העז של הילד בא מעט על סיפוקו כשלכמה דקות הושיבה אותו אימו על ברכיה ודיברה אליו בשקט - אפילו המעט הזה כבר תרם לשעה קלה לשינוי לטובה בהתנהגותו!).

     

    הקפידו למלא את "מיכל הדלק" של הילדים

    ישנה חשיבות עליונה לנוכחות של הורים בחיי ילדיהם, נוכחות ממשית הכוללת גם פניות רגשית. ובפניות רגשית הכוונה למשהו שהוא מעבר לנוכחות הפיזית. זוהי השהייה הרגשית בחיי הילד. ההימצאות לידו ולצדו כשהראש והלב באמת פנויים אליו ובעבורו. בנוסף לנתק בין ההורים לילדים לאורך שעות רבות היום, בתוך המירוץ היומיומי המטורף האופייני של זוג הורים עכשווי, הפניות הזו הולכת לעתים קרובות מדי לאיבוד.

     

    גם לאביהם של יערה בת החמש ואיתמר בן השנתיים סיפור דומה:

     

    "חזרתי הביתה אחרי שאספתי את איתמר מהגן שלו. יערה היתה עם המטפלת בבית והייתה אצלה חברה מהגן שתיאמנו עם אמה יום קודם שהיא תבוא אלינו. איך שנכנסתי הבנתי שזה לא היום של יערה: היא התנהגה אל החברה ממש לא יפה, לא שיתפה אותה במשחקים וכל הזמן הציקה לה. היה לי כל כך לא נעים. מצאתי את עצמי מבלה את אחר הצהריים בלכעוס על יערה ובלנסות לטפל בחברה שלה עד שאימה תבוא לאסוף אותה. אני לא מצליח להבין למה היא מתנהגת ככה...".

     

    סביר שיערה מתנהגת כך כי באותו היום לא זכתה לביסוס אותה התשתית הרגשית שכל כך חשובה לתקינות היחסים ולהזנת הילד. משום שלא היה לה ולו רגע משמעותי של "אחד על אחד" עם ההורה שלה. אמנם לא גררו אותה ממקום למקום והיא דווקא חזרה עם המטפלת שלה מהגן ישירות הביתה, אבל היא חזרה לעוד קצת מאותו הדבר שהיה לה לאורך כל היום: טיפול שאינו טיפול הורי ולהתמודדות עם ניהול יחסים חברתיים. לא היה לה אף לא רגע אחד לעצמה, לפגישה רגועה מחודשת עם ביתה, חדרה וצעצועיה. יש להבין שגם ילדים זקוקים וזכאים להפוגה בסופו של יום ארוך ומתיש בגן.

     

    אז נכון שהילד אומר שהוא רוצה לפגוש חבר, ונכון שהוא מאוד נהנה בחוג, ונכון שגם להורים מתאים שלילד יש עיסוקים הממלאים לו את שעות אחר הצהריים - אך כל אלה אינם בהכרח מה שהוא באמת צריך. אל תלכו שולל אחר ההתלהבות שלו מכל העיסוקים הללו - ההתלהבות הזו היא לא פעם מתעתעת משום שפעילות הילד מתרחשת מכוח האינרציה בלבד כשלמעשה 'מיכל הדלק' שלו כבר כמעט ריק לגמרי, וכשזה המצב - בדומה למכונית המקרטעת על טיפות הדלק האחרונות - כך גם התנהגות הילד. וכפי שלא כיף להתקע עם מכונית מרוקנת מדלק, כל הורה יודע עד כמה זה לא כיף להתקע עם ילד "מרוקן"...

     

    רצוי שההורה ידע שגם כשהילד מבקש להשאר עוד קצת במתקנים שבגינה, לבלות בקניון, ללכת לחבר או להזמיו אליו - לא חייבים להיענות לרצונותיו, ומדי פעם מותר וכדאי לשקול לפרוש הביתה אחרי הגן. וכשכבר שבים עם הילד מהגן ונכנסים הביתה - מותר לשבת רגע. רצוי יותר מרגע. פשוט להיות פנוי שם בעבור הילד. לא לרוץ מיד למלאכת הבית שמחכה (כן, היא מחכה, זה ברור. ואיתה גם המיילים במחשב...), מכיוון שלשום כביסה שלא נתלית בזמן או צלחת שלא הודחה מיד לא ייגרם נזק נפשי מכך שאתם לא מתפנים אליהן.

     

    נכון, זה לא קל לדחות את הכול לשעות הערב המאוחרות יותר, אולי אף לאחר השכבת הילדים לישון, אבל אם תצליחו לשים את הכול בצד לעת עתה ולהתפנות אל הילד שלכם בהתכוונות מלאה - אתם לא רק עושים עם עצמכם חסד גדול, אלא אתם ממלאים בזאת אחת מחובותיכם הבסיסיות ביותר כהורים, ובעבור הילד אתם ממלאים את אחד הצרכים הרגשיים הבסיסיים ביותר.

     

    מדהים כמה מעט, יחסית, רגעי פניות אמיתית שכזו מספיקים כדי להטעין את הילד מחדש בכוחות חיוביים. כפי שהוא צריך מזון לתדלוק גופו, כך הוא זקוק לתשומה (input) הרגשית שלכם לתדלוק נפשו. וכשהמצברים שלו יהיו מלאים, כשהוא ירגיש נאהב באופן האישי, העמוק והממשי ביותר - הוא לא יהיה בכיין, נודניק, "דבק" ועוד מיני שמות תואר שילד, שבסך הכל "רעב" להזנה הורית, זוכה להם לא פעם מההורה. ההיפך יתרחש: הילד המוזן רגשית יהיה מסוגל להירגע, לשחרר, להתפנות להעסיק את עצמו, ואולי אף יניח לזמן מה להורה להתפנות גם הוא למטלות שממתינות לו בבית. מכאן שההשקעה הזו בעצם משתלמת גם לילד וגם להורה.

      

    הכותבת היא יועצת חינוכית-התפתחותית M.A, עוסקת בהדרכת הורים, טיפול CBT ואימון. מחברת הספר "הורות מובילה - בניית סמכות הורית בגיל הרך ". לעמוד הפייסבוק של דפנה לחצו כאן





     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    תעצרו את אחה"צ - אני רוצה לרדת
    צילום: shutterstock
    דפנה תייר
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים