ביום שישי ב"ידיעות אחרונות": הלב נשבר

שלושה מארבעת ילדיו שלח פרופ' ברנרדו וידנה ליחידות מובחרות בצבא, ומעולם לא חשש לשלומם כפי שפחד על נכדו הבכור עומר חי ז"ל, שנהרג במבצע "צוק איתן". "כשהבנים התגייסו הייתי צעיר ועסוק בהצלת חיים ובקושי היה לי זמן לדאוג להם", אומר בכיר מנתחי הלב בארץ. "אבל כשעומר התגייס והמלחמה התחילה, נכנסתי לחרדה עמוקה. פתאום לא הרגשתי טוב. לא דיברתי וגם לא הייתי מסוגל להירדם.

"ממש לא הכרתי את עצמי. בשלושת השבועות הראשונים למבצע לא העזתי לטלפן לבת שלי. פחדתי שהיא תחשוב שמשהו איום ונורא עומד מאחורי הצלצול. היא גרה בסביון, מרחק 500 מטר מהבית שלי, אבל כשעומר היה בעזה, הקפדתי לא להיכנס אליה מהדלת הראשית". ידיו המשורגות של הסב השכול נקמצות לאגרופים. "פחדתי", הוא מחייך במאמץ, "שהדפיקה תבהיל אותה".

פרופ' וידנה. "ראיתי את הגופה של עומר והוא היה שלם לגמרי"(צילום: יונתן בלום)

יומיים לפני שמת שוחחו הנכד והסב בפעם האחרונה. "היה לנו ריטואל קבוע. אני שואל, מי זה, והוא משיב, אתה לא מזהה את מי שעשה אותך סבא?" משחזר וידנה בפשטות, כמעט ביובש. "דיברנו קצת ופתאום אמרתי לו, אתה יודע, עומר, אנחנו נורא־נורא אוהבים אותך. והוא ענה לי, גם אני אוהב אתכם מאוד, סבא. וזהו".

לאחר יומיים נפל עומר. מבנה ממולכד בפאתי חאן־יונס התפוצץ ופגע בו ובשני חבריו הקרובים - גיא אלגרנטי ומתן גוטליב ז"ל.

 ההודעה על הרוגי מגלן נמסרה למשפחה בשעות אחר הצהריים. באותה שעה השתתף פרופ' וידנה בהרצאה באוניברסיטת תל־אביב. "חזרתי הביתה והבן שלי, שעובד בירושלים, צילצל ושאל אם אני בבית, ומיד נכנס ואמר לי, אבא, עומר מת".

כאשר החלו ההכנות להלוויה, ביקש פרופ' וידנה להיפרד מנכדו. "ראיתי את הגופה של עומר והוא היה שלם לגמרי". שריר לא נע בפני הרופא שהציל רבבות בסכין המנתחים המחוננת שלו. "הוא לא סבל לפני מותו כי איבד את ההכרה מיד. פגיעת ההדף הרסה את כל הרקמות הפנימיות. חשבתי לעצמי, כל כך הרבה אנשים וילדים הצלחתי להציל ממוות, ודווקא את הנכד האהוב שלי לא יכולתי להציל".