הייתי אדם מת: סיפור הדיכאון של ליגד גרנית

אף אחד לא הכין את ליגד גרנית פורת (33) לקרב של חייה, כשביום אחד רגיל להחריד המפלצת החליטה לתקוף אותה. "אפיזודת הדיכאון הראשונה התפרצה אצלי בגיל 20 בבום אחד גדול עקב משבר פרידה שעברתי, כשבן הזוג שהיה לי, אותו אהבתי מאוד, החליט לבשר לי בבוקר בהיר אחד באמצע טיול במזרח, שזה נגמר בינינו. אחרי שנתיים של זוגיות חטפתי התמוטטות עצבים. חשבתי שזה נורמלי, אבל היום אני יודעת שהגבתי בקיצוניות".  

את זוכרת מה עשית באותו רגע?

"באותו יום חזרתי הביתה לארץ. אני זוכרת שחיפשתי טיסה וזה לא היה פשוט למצוא טיסה מלאוס דרך תאילנד לתל אביב, אבל הייתי חייבת לחזור להורים שלי, לבית, לחוף מבטחים לפני שלא יישאר ממני כלום".

אוי לא. ואז מה עשית?

"בחודשים הראשונים הסתובבתי עם פרצוף של זומבי. הרגשתי שהעולם נשבר לרסיסים. שכל מה שהכרתי והאמנתי בו מוטל כעת בספק. לא הצלחתי לנשום, את מרבית זמני בליתי בעישון ובבכי, רזיתי באיזה עשרה קילוגרמים, התנחמתי במיטות של אחרים אבל בעיקר סבלתי.

"אני זוכרת שאבא שלי לקח אותי איתו לסופר רק בשביל שאצא קצת החוצה ואיכשהו איבדתי אותו בסופר ופשוט נעמדתי , בחורה בת 20, והתחלתי לבכות כמו ילדה בת 3 שאיבדה את ההורים שלה בלונה פארק,שם זה בעצם התחיל".

ואחר כך?

"אחר כך אני זוכרת שבאה תקופה ארוכה של התכנסות בתוך עצמי. נכון, עברתי פרידה, העצב היה גדול והתאבלתי, אבל משהו בעצב הזה היה תהומי, לא מאוזן, קיצוני ביותר. לא היה לי חשק לאכול, לא היתה משמעות לשום דבר והכל הרגיש כמו ריק אחד גדול. אני נשבעת לך, אנשים נראו לי מטופשים, לא הבנתי איך הם יכולים להמשיך סתם ככה בשגרת יומם, כאלו החיים יפים.. הרגשתי שכולם חיים בשקר אחד גדול, בבלון של שלווה שכל רגע עומד להתפוצץ, ויותר מהכל הרגשתי שאני מתה מבפנים, פשוט מתה".

זה נשמע נורא. איך טיפלת בעצמך?

"האמת היא שלא ידעתי מה קורה לי. לא היה לי שום ידע ונסיון בנושא, אבל למזלי אמא שלי זיהתה את זה ובעצם הצילה את חיי! היא הפנתה אותי לפסיכולוג, אבל אחרי ארבעה חודשים, כשהבכי לא עבר והסבל הפך לבלתי נסבל, הופניתי לפסכיאטר והתחלתי לקבל טיפול תרופתי. לאחר חודש של תופעות לוואי התחלתי להרגיש שינוי. זה לא שהרגשתי טוב - פשוט הרגשתי פחות רע. הבכי פסק, הצלחתי לתפקד ואפילו מצאתי את עצמי נהנית מדבר אחד או שניים. אבל הכדור הראשון שנטלתי לא התאים לי באופן מוחלט וגרם לי להרגיש כאלו אני חיה בתוך בועה".

למה את מתכוונת?

"כלפי חוץ, אף אחד לא שם לב שמשהו לא בסדר איתי. זה הרגיש כמו לחיות חיים כפולים. למדתי, עבדתי, נפגשתי עם חברים, יצאתי עם גברים, ולכאורה נראיתי שמחה, אבל באופן פרדוקסלי - ככל שמצבי הפך לגרוע יותר, כך הפכתי ליותר מושכת ומצחיקה ואנשים חפצו בקרבתי, אבל שום דבר לא באמת שימח אותי. חייתי מכח האינרציה, בלי סיבות לקום בבוקר".

"הרגשתי כמו זומבי". ליגד(צילום: Moran Artphotography)

מכאן אפשר רק לעלות

הפסיכולוג והכדורים היו טובים לליגד עד לרמה מסוימת. הם היו הבסיס ואפשרו לה לפקוח עיניים ולקום מהמיטה. "אבל מה שבאמת הביא אותי להבנה התהומית והעמוקה של הדיכאון ולפתחו של שינוי פנימי חוץ מתמיכה מאסיבית ורחבה של משפחתי", היא מספרת, "היה טיפול שעברתי אצל מטפלת שלמעשה ליוותה אותי בתהליך ההחלמה שלי ועדיין נמצאת בחיי. באמצעותה, גיליתי את משמעות המשבר שעברתי והתחלתי לגלות מי אני עכשיו, מה אני רוצה, מה עוצר בעדי ואיך ממשיכים מכאן.

"מתוך המקום הזה, הבנתי מה היעוד שלי בחיים, והחלטתי שאני רוצה לעזור לאנשים במצבי. וזה מה שאני עושה היום - אני מאמנת אישית מוסמכת, שמלווה ומדריכה אנשים המתמודדים עם דכאון וחרדה ומנחת סדנאות ליצירת זוגיות".

קורה לך שאת מזהה את מי שהיית במטופלים שמגיעים אלייך?

"הרבה פעמים אני מזהה בהתנהגויות של הלקוחות שלי את עצמי בתור רווקה, עושה טעויות בבחירת בני הזוג שלי ובהסתכלות על החיים. למשל בנות שמתעלקות על גברים ולא נותנות להם חופש, או לחילופין - בנות שנבלעות בתוך מערכות יחסים ומאבדות כל סממן לזהות עצמית. הייתי שם, אני מכירה את זה. ולכן אני גם יודעת איך לשנות את התפיסה וההתנהגות, בדיוק כפי שאני עשיתי."

"מצד שני, אני נזהרת לא להשליך על מי שיושב או יושבת מולי את השריטות האישיות שלי, ומנסה עד כמה שניתן להגיע נקייה, ללא שיפוט או דעות קודמות. לגבי לקוחות שסובלים ממצוקה נפשית, אני הרבה פעמים מזהה קווי דמיון ביני לביניהם, דבר שרק מאפשר לי להבין אותם יותר לעומק. עם זאת, חשוב לזכור שכל אחד מגיב אחרת ומתמודד בצורה שונה, אפילו אם הבעיות עצמן זהות, ואני מנסה למצוא את הדרך היעילה והטובה ביותר לכל לקוח, גם אם קשה לי להזדהות או להבין את ההיגיון מאחורי ההתנהגות".

מהי עצת החירום שלך להתמודדות ראשונית עם דיכאון?

"לא תמיד אדם יודע שהוא סובל מדיכאון או חרדה. אנו מייחסים את אותה תחושה תהומית למצב זמני, למקרה שקרה, למזג האוויר ולעוד אי אילו סיבות משתנות. אבל כשהזמן עובר והנפש לא שקטה, כשהעצבות משתלטת על הנשימה וכל יום נראה כמעמסה, יש להניח שאכן מדובר באפיזודה דיכאונית. הבשורה הטובה היא שניתן ורצוי לקבל טיפול מתאים. הניסיון הרב שלי בתחום וההבנה העמוקה על מהות הנטייה הנפשית הזו, הן שהביאו אותי לעזור ללקוחות כה רבים ולתת להם כלים, תמיכה ועידוד מסביב לשעון".

"לצערי, אין סיכוי לצאת מהמצב הזה ללא מעגל תמיכה, לכן אם מישהו מסביבכם מראה סימנים של דיכאון או שעולה בכם חשד שאתם בעצמכם בדיכאון, נסו להפנות אותו לעזרה ותמכו בו. זה יכול להיות בשלב הראשון רופא משפחה או פסיכיאטר, או כל סוג של מטפל שמומחה לדבר. חשוב שתהיה כימיה טובה בין המטפל לאדם, שכן זה הכרחי להצלחת הטיפול. חשוב גם שהמטפל יהיה טוב ומדויק עבורכם. אם לא מצליחים למצוא את המטפל המתאים בניסיון הראשון, לא לוותר ולהחליף. באופן כללי, אל תוותרו על להרגיש יותר טוב כי זה אפשרי. בטיפול וליווי מתאים ניתן לחיות עם זה ואף ניתן לקיים זוגיות ומשפחה ולחוות אהבה וסיפוק מהחיים".

זה תמיד אהבה

שלוש שנים שלמות עברו בהם ליגד טיפלה בעצמה התפתחה והתחזקה, עד שמצאה לבסוף את אהבת חייה. "את בועז, שלימים הפך לבעלי, הכרתי בסיום התואר הראשון״, משתפת ליגד. "מבחינתי, בועז הוא סוג של סגירת מעגל הריפוי שלי. עד שהוא הגיע לחיי, יצאתי עם אנשים שלא התאימו לי והתאכזבתי בכל פעם מחדש כשזה לא עבד. רק במהלך תהליך הצמיחה שלי, התחלתי להבין מה אני צריכה בזוגיות, מה הן הטעויות שלי ואיך ליצור לעצמי זוגיות טובה יותר. מהמקום הזה נוצרה הסדנה שלי ליצירת זוגיות טובה יותר".

איך בועז קיבל את הנטייה שלך לדיכאון?

"אני מאוד פתוחה לגביי הנטייה שלי לדיכאון ומעולם לא התביישתי בה. כתוצאה מכך, גם בועז מעולם לא התייחס אלי כחולה או פגומה ולא נבהל מכך, אבל הוא בהחלט הבין שדיכאון זה לא רק להיות עצובה מידי פעם. אגב, הוא אופטימיסט מושבע וחשב שאני לא זקוקה לטיפול תרופתי ושהכל בסדר והכל בסופו של דבר עובר, אבל אחרי כמה תקופות בהן עשיתי הפסקה עם הכדורים, הוא למד מהר מאוד להבחין ביתרונות של הטיפול. כשאני מאוזנת ומטופלת כראוי, הבית שלנו הרמוני והזוגיות פורחת, וכשאני לא מאוזנת כראוי אנו חווים תקופות קשות מאוד שעשויות לחרב את כל הטוב שיש לנו".

האהבה של החיים שלה. ליגד ובן זוגה(צילום: בועז כרמל)

בועז וליגד הם הורים לאניאלה בת החמש וחצי. שאלתי את ליגד אם היו לה חששות לפני הבאת ילדים לעולם בעקבות הנטייה שלה לדיכאון. "אכן, לדיכאון יש בסיס גנטי מסוים אבל הוא גם נרכש על ידי למידה חברתית. משמע - אם נולדתי בבית שלאחד ההורים יש דיכאון, אני עשויה לאמץ את ההתנהגויות בהן צפיתי בבגרותי, אבל אם נפחד ממה יעבור גנטית לילדנו יתכן ונבחר לא להביא ילדים לעולם, וכמו שלילדי יש סיכוי לרשת את הדיכאון שלי, כך יש להם סיכוי ללמוד את האופטימיות ושמחת החיים של אביהם. סך הכל, אני חייבת הרבה לדיכאון שלי את כל הדברים הטובים קבלית בזכותו אהבה משפחה וקריירה".

בחנו את עצמכם: האם אתם בדיכאון?

מזדהים עם ליגד? לפניכם שאלון שחיברו מומחי האיגוד הלאומי לבריאות הנפש בארה"ב, שיסייע לכם לאבחן את מצבכם. אם עניתם בחיוב על חמש שאלות או יותר, ייתכן שאתם בדיכאון וכדאי לפנות לעזרה. 

1. האם אתה עצוב או חסר מנוחה?
2. האם איבדת עניין בפעילויות שבעבר הסבו לך הנאה?
3. האם חלו שינויים במשקל גופך או בתאבונך?
4. האם חלו שינויים בדפוסי השינה שלך?
5. האם אתה חש רגשי אשמה?
6. האם קשה לך להתרכז, לזכור דברים או לקבל החלטות?
7. האם אתה חש עייפות או ירידה באנרגיה?
8. האם אנשים העירו לך על חוסר המנוחה שלך?
9. האם אתה חש חוסר תקווה או חוסר אונים?
10. האם חשבת מחשבות אובדניות?