שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הפסנתרן שרצה שישכחו שלא ניגן טוב
    ביקורת ארסית על פסנתרן שעולה בחיפוש שמו ברשת הביא אותו לבקש שהיא תוסר. הפרשה מעלה מחדש את השאלה: האם יש זכות להשכח?

    כשמחפשים את שמו של הפסנתרן דג׳אן לאזיץ׳ (Dejan Lazic) בגוגל, מקבלים בתוצאות הראשונות גם ביקורת ארסית בכותרת "ניצוצות ללא להבה". לאזיץ׳ פנה לוושינגטון פוסט ודרש להסיר מהאתר את הביקורת שפורסמה באתר ב-2010.

     

    במכתב שלו לעיתון בסוף אוקטובר, הוא טען כי לצדו עומדת הזכות להישכח, שעליה דובר רבות בחודשים האחרונים, בעקבות פסיקה נגד גוגל באירופה. הוא מוסיף כי הסרת הכתבה, אינה בגדר צנזורה, שיכתוב ההסטוריה או העלמת מידע, אלא ביטוי לשאיפה — ברוח פסיקת בית המשפט — למידה סבירה של שליטת האדם על הדימוי הציבורי שלו. מה שמעניין כאן זה הרצון להסיר ביקורת מקצועית ולגיטימית. האתר כמובן לא הסיר את הביקורת.

     

     

     

    לא מדויק, לא רלוונטי ומופרז

    בחודש מאי התקבלה פסיקה שטלטלה את עולם האינטרנט והגדירה מחדש את גבולות חופש המידע כשבית הדין העליון של האיחוד האירופי פסק שגוגל מחויבת לאפשר מחיקת קישורים למידע "לא מדויק, לא רלוונטי ומופרז", מה שמכונה 'הזכות להישכח'. מאז הפסיקה כבר עשרות אלפי לינקים הוסרו מתוצאות החיפוש האירופיות של גוגל – בחודש הראשון לפסיקה קיבלה החברה 91 אלף בקשות להסרה בסך הכל, הנוגעות לכ-300 אלף דפים. גוגל סירבה ל-32% מהן, ביקשה מידע נוסף ב-15% מהמקרים והסירה 53%.

     

    מאז פסיקה זו אנו שומעים מעת לעת על תקדימים מעניינים שמאתגרים את קווי הגבול במאבק בין הזכות לפרטיות לזכות הציבור לדעת, כמו המקרה של לאזיץ׳.

     

    לחפש מטפלת

    האינטרנט מעולם לא אהב צנזורה. הערך העליון של הרשת העולמית הוא חופש הביטוי וחופש המידע. האם מחיקת מידע שכבר אינו רלבנטי כמוה כצנזורה שעשויה להעלים מידע אמיתי שראוי להיזכר או דווקא כהגנה על הפרטיות ועל הזכות הלגיטימית להתיישנות?

     

     

    קחו למשל את המקרה הבא: אתם מבקשים לשכור מטפלת ותיקה לילדכם. אינכם יודעים שלפני שנים, הורים התלוננו נגדה והדבר אף הגיע לבדיקת הרשויות ואף פורסם. אלא שלפי הפסיקה, המטפלת תוכל להעלים את עקבות הפרשה מתוצאות החיפוש בגוגל ובחיפוש פשוט באינטרנט תגיעו למסקנה שהכל תקין. האם זכותה של המטפלת לנקות את עברה צריכה לגבור על זכותו של הציבור לדעת? בכל המקרים הללו השאלה החוזרת היא מי צריך לשפוט? ומאיפה המידע צריך להמחק?

     

    האם זהו תפקידה של חברה מסחרית כמו גוגל לשפוט מתי נכון לנקות עבר של מישהו ומתי אין זה נכון? ובהקשר הזה כבר ציינו בחברה כי קשה להם מאוד לקבל מידע עובדתי מקיף ומהימן בכל מקרה. אכן, למי שגוגל סירבה למחוק את המידע עליו יש זכות ערעור לבית המשפט, אולם מה לגבי אלה שגוגל דווקא הסכימה למחוק את המידע עליהם?

     

    מס החיפוש

    יתרה מכך – האם מנוע החיפוש הוא באמת זה שממנו צריך המידע להמחק? מחיקת המידע מתוצאות החיפוש בלבד אינה מוחקת את המידע עצמו אלא רק את הקישור אליו ממנוע החיפוש. האם זה לא יוביל בעתיד ליצירת "סוכנויות חיפוש", שייערכו חיפוש בתשלום בחלל שבין מאגרי המידע למנוע החיפוש? "מס חיפוש" זה יעניק יתרון לבעלי המשאבים בנגישות למידע 'איכותי'.

     

    המיידיות, המהירות והטוטליות של הרשת אינן מידתיות בהשוואה לכל מדיה אחרת. האינטרנט אפשר ליצור פרופיל מסכם לאדם ובניגוד לנו – ככל שהאינטרנט מתבגר, כך משתפר הזיכרון שלו.

     

    האחריות שלנו

    לעתים נראה שהפסיקה האירופית היא מעין משאלת לב, להיפרד לשלום מעברנו, אולם הסוגיות שהיא מעלה משמעותיות ומצריכות מחשבה. קווי הגבול במאבק בין הזכות לפרטיות לזכות הציבור לדעת עדיין לא הוגדרו סופית, אולם לפני הכל חשוב לזכור כי הזכות לפרטיות היא קודם כל שלנו ובאחריותנו.

     

    חשוב שנשים לב למה אנחנו או ילדינו מעלים לרשת או מעבירים בווטסאפ כדי שלא יפתיעו אתכם באיזו פינה בעתיד שכן לא הכל יוכל להימחק משם בעתיד. 

     

    הכותבת היא עורכת דין ומנכ"לית משותפת באיגוד האינטרנט הישראלי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים