המרכז הבינתחומי / "הכל מקצועי"
איך גרמה אבולוציית הכדורגל לכך שקשר מרכזי חייב לדעת לעשות הכל ומתי הפכו שחקנים דוגמת טוני קרוס וססק פברגאס למצרך הכי מבוקש בשוק
בעולם קיימת הנחה רווחת שגברים מתקשים לבצע שתי פעולות בו זמנית. לפעמים, בטח כשמסתכלים על משחק ברמה לא גבוהה במיוחד, כדורגל מדגים את זה היטב - הגבהה לא מדויקת תוך כדי ריצה, המוח לא עובד תוך כדי השתלטות על כדור, לא חסרות דוגמאות.
והנה חולפות השנים ואבולציית הכדורגל, כאילו דווקא, מציבה במרכז המשחק היום שחקנים מהם נדרשת כמות עצומה של תפקידים. לכן, שחקנים כאלה, קשרים מרכזיים שיודעים לעשות הכל, הפכו לאחרונה למצרך בעל הביקוש הגדול ביותר.
פעם קראו להם קשר "box to box" - מרחבה לרחבה. בישראל הם זכו לשם "חמישים חמישים", יודעים לעשות גם הגנה וגם התקפה. אבל בכדורגל הנוכחי, בעיקר בשנתיים-שלוש האחרונות, זה כבר לא מספיק. הקבוצות הגדולות רוצות במרכז הקישור שלהם מישהו שיודע לעשות הכל, אבל הכל, ברמה הגבוהה ביותר. וכך נולד הביטוי "Multifunctional Midfielder", הקשר הרב שימושי, הקשר המושלם.
השחקן הזה, הקשר המודרני הבינתחומי, הוא הדבר שכולם רוצים לשים עליו את היד. ריאל מדריד רכשה בקיץ את טוני קרוס, סמל התפקיד בחודשים האחרונים. ברצלונה קנתה את איבן רקיטיץ', שיודע לעשות הכל כמו שצריך. צ'לסי הביאה את ססק פברגאס, שרושם מספרים גבוהים בשני צידי המגרש. שחקנים כמו ארתורו וידאל, יאיא טורה ובסטיאן שוויינשטייגר הם בין הכוכבים הכי גדולים בקבוצות הגדולות ביותר.
זו גם הסיבה שהרכש הגדול הראשון של מנצ'סטר יונייטד העונה, עוד לפני אנחל די מריה ורדמל פלקאו, היה אנדר הררה, שחקן בסגנון הזה, שהקבוצה של לואיס ואן חאל שילמה עליו 30 מיליון ליש"ט.
מדובר בדרישות שונות מאשר אלה שהיו לפני כמה שנים, אז הטרנד המוביל היה הפליימייקר האחורי. אנדראה פירלו, גדול הפליימייקרים האלה, הוא אינו הקשר הרב שימושי. משחק ההגנה שלו אינו מספיק טוב והוא זקוק לווידאל ופול פוגבה שיחפו עליו.
היום הקשר המרכזי צריך יותר מלהיות בסדר גם בהגנה וגם בהתקפה, אלא להיות ממש טוב בהכל: מהירות, פיזיות, סיבולת, יכולת ללחוץ, לתקל, הבנה טקטית, אינטליגנציית משחק, החזקה בכדור, מסירות קצרות וארוכות, סיומת מול השער.
שימו לב למספרים בגרף המצורף שמראה את העלייה בתרומה ההתקפית של הקשרים המרכזיים. לפני שלוש וארבע שנים אותם קשרים היו אחראיים ל-14 אחוזים מהשערים והבישולים בליגה האנגלית, אבל בשנתיים האחרונות המספר הזה קפץ ל-20 אחוזים ויותר. יותר משליש מהשערים בפרמיירליג העונה הגיעו מבישולים של קשר מרכזי, ולא מדובר בשמות כמו חואן מאטה, אוסקר או מסוט אוזיל, אלא רק בקשרים מרכזיים או אחוריים לכל דבר ועניין.
בספרד העלייה מתונה יותר, אבל עדיין קיימת. הגידול הזה בתרומה ההתקפית של הקשרים המרכזיים מגיעה במקביל לכך שהם עדיין השחקנים שרושמים את מספר חילוצי הכדור הגבוה בכל קבוצה ואת מספר המסירות הגבוה ביותר. מה זה אם לא מולטי טסקינג?
מבשל כמו רונאלדו, מתקל כמו גאטוזו
יש שיגידו שלא מדובר במצב חדש, אבל הקשרים הרב תחומיים של היום אינם דומים למקביליהם מהעבר. בשנות ה-90, כשהמשחק היה איטי יותר, ורוב הקבוצות היו משחקות 2-4-4, בכל קבוצה היה אפשר למצוא שחקן "רחבה לרחבה", אבל אז הסגנון התייחס בעיקר ליכולת הגופנית של השחקן לבלוט בשני צידי המגרש. קשר כזה היה עוזר גם בפעולות הגנתיות וגם התקפיות, אבל הוא לא היה חייב להיות סופר טכני, למשל.
העשור הראשון של המילניום הנוכחי הביא איתו שוני ואופיין בהתמחות ספציפית של שחקנים. קבוצות השתמשו מצד אחד בהגדרות כמו "תפקיד מקאללה" או "גאטוזו סטייל" במטרה לייחד קשר אחורי אחד למשימות הגנתיות, ומצד שני חיפשו את אותו "מספר 10", הקשר היצירתי, שישלים אותו. המעבר ההדרגתי למשחק עם שלושה קשרים במרכז הוביל לרצון להרכיב שחקנים שמתמחים כל אחד במשהו אחר כדי שיחד ייצרו איזון גמיש. עכשיו מאמנים רוצים את הכל בשחקן אחד.
בחודש שעבר, אחרי שקרלו אנצ'לוטי כינה את טוני קרוס "הפרופסור", הציג העיתון "מארקה" תמונה משעשעת. המעצבים הגראפים הוסיפו לתמונתו של קרוס משקפי הארי פוטר והציבו מאחוריו לוח שרטוט. פרופסור, כמו שאמר אנצ'לוטי, במרכז הבינתחומי.
קרוס של העונה הנוכחית הוא הסמל הגדול ביותר של הקשר הרב שימושי. הוא שני בריאל רק לרונאלדו בכל הנוגע לבישולים ומסירות שמסדרות מצב לגול, אבל גם השחקן עם מספר התאקלים הגדול ביותר למשחק. הוא מוסר הכי הרבה בקבוצה ועושה זאת גם באחוזים המדויקים ביותר. קרוס נמצא במרכז העניינים כמעט בכל אספקט של המשחק.
היכולת של קרוס מראה היטב איזה רווח יש למאמן שמחזיק בשחקן שיודע לעשות הכל טוב. כשלוקה מודריץ', עוד שחקן רב תכליתי, נפצע, אנצ'לוטי לא היסס ובשלושה משחקים, מול אייבר, באזל ומלאגה, הציב שלישיית קישור שכללה את קרוס, איסקו וחאמס רודריגס - שלושתם קשרים התקפיים במקור. "עם שחקן כמו קרוס אין לך חורים", אמר המאמן. "לא בהגנה ולא בהתקפה".
כמו שקרוס הופך את אלופת אירופה לעוד יותר מפלצתית מאשר בעונה שעברה, כך גם תורם ססק פברגאס לצ'לסי. במשחק נגד ווסט ברומיץ' פברגאס רשם 174 נגיעות בכדור ו-27 מסירות בשליש ההתקפי של המגרש, יותר מכל שחקן אחר בפרמיירליג העונה, וזאת כשהוא חזר לשחק בעמדה המקורית שלו כקשר מרכזי.
פברגאס, שבברצלונה שיחק הרבה פעמים כחלוץ מדומה, מנצל את היכולת ההגנתית המופלאה של אוסקר, שמשחק לפניו ומחפה עליו, ומסר כבר 14 בישולים בכל המסגרות, כשבמקביל, מהעבר השני של המגרש, הוא שני בתאקלים בקבוצה אחרי נמניה מאטיץ'.
ולנו יש את נאתכו
הקשר הרב שימושי השלישי שמתבלט העונה הוא ארתורו וידאל מיובנטוס, שאין דבר שאינו יודע לעשות במגרש (שני בשערים ביובה, ראשון בתאקלים). וידאל עשה את הפריצה שלו בלברקוזן וגרמניה היא ללא ספק המקום שמייצר קשרים מושלמים בצורה הטובה ביותר. קרוס, שוויינשטייגר, סמי חדירה, אילקיי גונדוגאן, האחים בנדר. גם רקיטיץ' פרץ בגרמניה.
כבר הרבה זמן שהבונדסליגה היא הסימן הטוב ביותר לצפייה בהתפתחות הכדורגל וכך גם בתחום הזה. לכן אל תופתעו אם כריסטוף קראמר,
קשר מנשנגלדבך שהתפרסם עם זעזוע המוח שלו בגמר המונדיאל, יהיה הרכש הגדול הבא של אחת מקבוצות העילית של אירופה.
ומה בישראל? לנו יש היום רק קשר אחד שהוא רב שימושי אמיתי וקוראים לו ביברס נאתכו. במשחק מול בוסניה נאתכו שיחק רק 73 דקות בגלל פציעה ועדיין רשם הכי הרבה מסירות מסוכנות (8), הכי הרבה תאקלים (6), היה שני בניסיון לעבור שחקן (אחרי טל בן חיים) והיחיד שמסר יותר ממסירה אחת בממוצע לדקת משחק. אין עוד ישראלי מגוון כל כך ולכן נאתכו הוא גם היחיד שאין לו תחליף בנבחרת.
נאתכו - לא ברמת המשחק דווקא אלא ברעיון - הוא כמו קרוס, וידאל ופברגאס. הם, אם להוציא לרגע מהמשוואה תופעות טבע כמו ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, מסמלים את סוג השחקנים החדש שכל קבוצה חייבת שיהיה לה. גברים גברים, אבל לא טיפוסיים.
לפנייה לכתב/ת 
