האיזון הגמיש / הכל מקצועי
חשבתם ששחקנים באותה עמדה צריכים להיות דומים אחד לשני כדי שהקבוצה תשיג תוצאות? תחשבו שוב. בקבוצות המצליחות ביותר בכדורגל המודרני זה בדיוק הפוך: השחקנים שונים זה מזה מבחינת סגנון, מה שהופך את המערך לגמיש יותר ומאפשר למאמן מרחב תמרון
פאביו קאפלו אף פעם לא אהב שקבעו בשבילו עובדות. לפני ארבע שנים, במסיבת עיתונאים בוומבלי, מאמן נבחרת אנגליה דאז שמע עובדה כזו, והיה נדמה שהוא הולך להתפוצץ. "יש בעיה בצד שמאל", חזר העיתונאי, לבקשת קאפלו, על הקביעה. "בצד אחד יש את וולקוט או לנון ובצד השני אין שחקן בסגנון הזה".
עוד ב-ynet ספורט
- בני יהודה ניצחה, מכבי ת"א תחגוג אליפות?
- ריהאנה עשתה פוזות ללברון, מיאמי ניצחה
- כל כלב יבוא יומו: לואיס סוארס בדרך החוצה בעקבות תקרית הנשיכה
- אירופה השתגעה: איברהימוביץ' קיבל נשיקה משחקן יריב. צפו
באותה שנייה היה נדמה שהלחי של קאפלו משנה צבעים, אבל האיטלקי הסביר ברוגע. "להפך", הוא אמר, "אם היה עוד שחקן כזה, ליריבה היה יותר קל להתכונן".
החוסר בקיצוני שמאלי הביא את קאפלו לעשות ניסויים. הוא שיחק באגף עם קשר מרכזי (סטיבן ג'רארד) או עם חלוץ (וויין רוני), אבל בעוד באנגליה שלו הניסויים נעשו מחוסר ברירה, הדברים שאמר אז כדי להוריד את העיתונאים מגבו, נראים מתאימים להפליא לקו המחשבה החדש בכדורגל המודרני. קו מחשבה לפיו שחקנים בעמדות דומות, או קרובות, צריכים להיות שונים בסגנונם כדי להפוך את מערך הקבוצה לגמיש יותר.
הגמישות הזו, שמאמנים רבים בעולם מנסים להשיג, אינה הכרח, אבל היא בהחלט שדרוג. היא מאפשרת למאמן לבצע התאמות תוך כדי המשחק, לשבור מערכים או ליצור עומס על אזור מסוים במגרש. כשקבוצה רוכשת היום שחקן היא לא מסתכלת רק על היתרונות והחסרונות שלו נטו, אלא על היתרונות והחסרונות האלה בהתאמה לשחקן אחר שכבר יש לה. קרלו אנצ'לוטי קרא לזה פעם "האיזון האלסטי".
הניסיון הזה, להגיע לאותו איזון אלסטי, מופיע בשלושה מקומות.
בלמים. כל סוכן שחקנים יספר לכם שבשיחה עם מאמן לגבי אפשרות החתמה של בלם חדש תעלה השאלה "הוא טכני?". כן, הבלם של היום הוא לא הבלם
של פעם, ומה שרצוי הוא שאחד משני שחקני ההגנה המרכזיים יהיה מסוגל להתחיל התקפות בעצמו. קחו את ארבע הקבוצות שישחקו השבוע בחצי גמר ליגת האלופות, לכולן יש אחד כזה - פיקה בבארסה, דאנטה בבאיירן, וראן בריאל והומלס (אולי הטוב בעולם ביכולת הזו) בדורטמונד.
הבלם הטכני מוסיף בעצם עוד שחקן לקישור כשהקבוצה עם הכדור, ויוצר יתרון במרכז המגרש. הוא יכול לצאת עם הכדור ולשחרר לחץ משחקני הקישור. לידו כדאי להציב שחקן שיודע לכסות שטח רחב ללא הכדור, ופעמים רבות מדובר בשחקן שיכול לשחק גם כמגן. ראמוס ופויול הם דוגמאות טובות. בקבוצות הגדולות השילוב הזה בחלק האחורי מובנה כבר שנים.
מרכז המגרש. רוב הקבוצות משחקות היום עם שלושה קשרים, והחוכמה היא למצוא את האיזון ביניהם. השילוב הפופולרי ביותר היום, שמכונה בגרמניה "השילוש הקדוש", מכיל "עוגן", פליימייקר אחורי ושחקן יצירתי. העוגן מחפה על כולם מאחור ועוזר בצד ההתקפי בעיקר במסירות קצרות. הפליימייקר האחורי, בגלל מיקומו במגרש, נדרש לעשות לא מעט הגנה, אבל הוא קודם כל האחראי הראשי לפיתוח ההתקפה במסירות מתוחכמות ושליטה על הקצב. השחקן היצירתי חייב לדעת לשחק גם כחלוץ תומך או כשחקן אגף. הוא יביא כדרור כערך מוסף כשהכל תקוע או יוסיף איום ברחבה.
תחשבו בוסקטס-צ'אבי-אינייסטה או מרטינס-שוויינשטייגר-קרוס. הרבה פעמים הם ממוקמים אחד קרוב לשני במגרש, אבל האופי השונה שלהם, והיתרונות המגוונים, הם אלה שעושים את ההבדל. ז'וזה מוריניו, שפיתח את השילוש הזה בצ'לסי (מקאללה-למפארד-קול), אמר פעם שהשילוב חייב להכיל לפחות שני שחקנים מהשלושה שיודעים לתקל מצוין, ושניים שיודעים למסור כדורים מתוחכמים, אבל רצוי ששחקן אחד - לא פחות וגם לא יותר - יהיה דריבליסט.
שחקני כנף. גם במשחקים האחרונים של נבחרת ישראל יצר אלי גוטמן משולש כזה בקישור, אבל שיא האיזון הגמיש שלו היה בכנפיים. בצד אחד קשר כמו מאור מליקסון, בצד שני חלוץ בדמות עדן בן בסט. משחק עם קשר וחלוץ בצדדים נותן למאמן יכולת תמרון. כשצריך, קשר האגף נכנס למרכז ועוזר בניהול המשחק. חלוץ האגף הופך לעיתים לחלוץ שני. בדרך הזו אפשר לשחק עם המערכים בצורה מקסימלית.
דוגמאות נוספות, מהרמה הגבוהה ביותר, לא חסרות. די מריה (יותר קשר) ורונאלדו (יותר חלוץ) בריאל. מולר, שרוב העונה שיחק בצד על חשבון רובן, יחד עם ריברי. זוכרים את המשחק של מנצ'סטר יונייטד בסנטיאגו ברנבאו העונה? אלכס פרגוסון שם את וולבק באחד האגפים ובמקביל לקגאווה. במשחקים בהם מאמנים רוצים להפתיע תוך כדי תנועה, ציוותים כאלה יכולים לעשות את ההבדל.
אחת המחמאות שאפשר להרעיף על ג'ורדי קרויף ואוסקר גרסיה - ויש לא מעט כאלה - היא החתירה שלהם לאיזון הגמיש הזה העונה. הם נלחמו בתחילת העונה על איתן טיבי וקיבלו את הבלם הטכני הישראלי הטוב ביותר.
בינואר, כשהיה ברור שחסר גורם הפתעה כלשהו, הם הלכו בכל הכוח על ערן זהבי ויצרו שילוש קדוש אמיתי כמו שאין לאף קבוצה אחרת בארץ - אלברמן כעוגן, ראדי כפליימייקר אחורי, זהבי כאקס פקטור היצירתי. את האיזון באגפים בין דור מיכה הקשר לאלירן עטר החלוץ כבר היה להם מראש.
הפועל ת"א, לעומת זאת, רחוקה מאוד מהאיזון הזה. מצד אחד אין לה את הבלם הטכני (באדיר היה כזה בעבר), ומצד שני בחלקים גדולים של העונה, ההתקפה שלה התבססה על שלושה חלוצים אמיתיים, חסרי אוריינטציה לעזרה במרכז. בלי העזרה הזו, משני הגורמים, הקישור התקשה לצאת מהשבלוניות. דג'מבה דג'מבה נאלץ להתחיל התקפות בעצמו מעמדה אחורית ביותר, ממן ואבוטבול הם פליימייקרים אחוריים, וכשרועי גורדנה, הקשר היצירתי היחיד בקבוצה, לא היה טוב - וזה קרה ברוב העונה - העסק היה תקוע.
ומה במכבי חיפה? פה מעורר נושא האיזון הגמיש, בעיקר שאלות הקשורות לבניית הקבוצה בעונה הבאה. קשר מול חלוץ כבר יש (עזרא עם עמאשה/אזולאי). גם בלם טכני (צוצאליץ') יש, ועוגן בשלישיית הקישור (בוקולי). נשאר לדאוג לאיזון במרכז.
בתקופה האחרונה הפך אריק בנאדו את יניב קטן לפליימייקר אחורי. במקום מעמדת מוצא מאחורי החלוץ, הקפטן משחק יותר מאחור. התפקיד הזה - והזכרנו את צ'אבי, שוויינשטייגר וראדי - דורש המון פעולות הגנה, שקטן, למרות שיפור עצום בנושא לאחרונה, לא עושה באופן טבעי. בנוסף, אייל גולסה הוכיח שהוא יותר טוב בעצמו בתפקיד הזה מאשר כשחקן היצירתי ביותר מבין שלושת הקשרים.
עכשיו בנאדו יצטרך לקחת החלטה. אם גולסה יישאר, האם בנאדו ימשיך לסמוך על קטן מאחור ויחזיר את גולסה לעמדה קדמית? אם גולסה יעזוב לאירופה, האם בנאדו יביא במקומו קשר התקפי וישאיר את קטן לשחק מאחור, או האם יחתים פליימייקר אחורי ויעביר את קטן לשחק יותר מקדימה? התשובות לשאלות האלה הן שיקבעו, יותר מכל דבר אחר, אם חיפה תתמודד עם מכבי ת"א בעונה הבאה.
לפנייה לכתב/ת 
