שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "אין לי שם כי אין לי ילד": אישה מחפשת זהות

    מה קורה כשאת מבינה שאינך מעוניינת להיות אמא או שלא ניחנת ביכולת הולדה? האם אישה היא אישה אם היא מוותרת על נס הבריאה? ובכלל, האם אימהות היא יצר ביולוגי בלתי ניתן לריסון, או שגם הוא מעוצב בראי שיחים חברתיים, פוליטיים וכלכליים?

    הסיפור הולך בערך כך. ממשחק בבובות ועגלות, יבוא יום ותרצי לסרק את שיערן של ילדות אמתיות. לא במקרה התהלכת עם בובה רכובה בעגלה כשאת בעצמך היית בקושי בת שנה; הכינו אותך מבעוד מועד אל תפקיד חייך - תפקיד שופע נתינה, אהבה והקרבה. תפקיד האם הגדולה. אך מה קורה כשאת מבינה שאינך מעוניינת בתואר רב המעלה או שאולי אינך ניחנת ביכולת הולדה? האם אישה היא אישה אם היא מוותרת על נס הבריאה? ובכלל, חייבת להישאל השאלה - האם אימהות היא יצר ביולוגי בלתי ניתן לריסון, או שגם הוא מעוצב בראי שיחים חברתיים, פוליטיים וכלכליים?

     

    עוד בנושא:

    אין לי אינסטינקט אימהי ואני לא רוצה ילדים

    דברים שאפשר לעשות במקום לעשות ילד

    המקום אליו באים כדי למצוא אהבה

     

     

    רחם בשירות המדינה

    "הגברת הילודה היא תנאי הכרחי לקיומה של ישראל, ואישה יהודית שאינה מביאה לעולם לפחות ארבעה ילדים, מועלת בשליחות היהודית", אמר פעם אחד, דויד בן גוריון. מסתבר שביטויים כמו "רחם בשירות המדינה" או "רחם לאומי", מבטאים אידיאולוגיה שנטועה עמוק בתפיסה הציונית-יהודית. אכן, מדינת ישראל אוהבת ילדים. מבין מדינות העולם המערבי, ישראל ניצבת בראש הסולם.

     

    אפשר כמובן לטעון שהסיבה לכך היא דפוסי הילודה בקרב האוכלוסיות הערביות והחרדיות, אך האמת היא שגם בקרב האוכלוסייה החילונית הישראלית, שיעורי הילודה גבוהים בהשוואה למדינות אירופאיות. ולא רק זאת, אלא שבדומה לאוכלוסיות הערבית והחרדית במדינת ישראל, גם מאחורי דפוסי ילודה חילוניים עומדת פוליטיקה ברורה המעודדת ילודה, וכוללת בין היתר עזרה ועידוד פתיחה בטיפולי הפריות, כמו גם עידוד עליה יהודית חיצונית לישראל.

     

    גם התקשורת הפופולרית, הפרסומות ושאר ייצוגים רווחים של אימהות ונשים, מחזקים את התודעה שעל נשים בכלל ונשים ישראליות בפרט לרצות להביא ילדים, ואם אינך חפצה בכך, הרי שמשהו פסול בך. עם זאת, בשנים האחרונות מתגבר שיח ציבורי-נשי חדש אשר אינו עורג לאימהות. ראייה לכך ניתן לראות בפרסומיה של החוקרת אורנה דונת, אשר בהתבסס על ראיונות עומק עם נשים וגברים, חוקרת את הסיבות, המחשבות והחששות אודות הבאת ילדים לעולם, עד כדי כך שמילים כמו 'חרטה' מוזכרות בנושא.

     

    מכבש של לחצים מופעל על האישה היהודיה בכל הקשור להולדה. תמונה מתוך "אין לי שם כי אין לי ילד" (צילום: איציק שוקל) (צילום: איציק שוקל)
    מכבש של לחצים מופעל על האישה היהודיה בכל הקשור להולדה. תמונה מתוך "אין לי שם כי אין לי ילד"(צילום: איציק שוקל)

     

    כך, אם בעבר ילדים היוו משאב כלכלי עבור משק הבית, הרי שהיום הם יותר נטל כלכלי על הבית, שלא לדבר על הורות מבוגרת במקרים בהם ילדים נשארים עד גילאים מאוחרים בבית הוריהם. מעבר לכך, הרי שילדים, בעיקר עבור נשים, מציבים קשיים רבים בכניסה מחודשת אל שוק העבודה. במילים אחרות, בחברה קפיטליסטית ניאו-ליברלית, ילדים הם כבר פחות ברכה ויותר מכשול בעבור השגת מטרות קרייריסטיות ושאיפות אישיות. ועדיין, בהתחשב באקלים הדתי-לאומי של ישראל, אישה שאינה נשמעת לציווי המגדרי מתוארת לא פעם כאגואיסטית.

     

    התשמע קולי?

    הצגת המונודרמה "אין לי שם כי אין לי ילד" (תיאטרון הסמטה) של הבמאית והמחזאית נעמה בר שירה, מספקת הצצה אל עולמה הפנימי של אמו של שמשון, הגיבור התנכי. אמו של שמשון, אשר משוחקת על ידי השחקנית לילי גולן, מספקת נקודת מבט על חייה של אישה שהיתה עקרה ועברה סבל רב בשל כך. בחברה שמוקירה את ערך האמהות, אישה ללא ילדים לא יכולה שלא להיקרע נפשית ולתעב את גופה. מבחינתה, היא מיותרת בחיים האלה ומכאן גם שמה של ההצגה "אין לי שם כי אין לי ילד".

     

    בנס אלוהי, נכנסת האישה להיריון ותפקידה המקראי מיד הופך לתפקיד אימו של שמשון. באופן פרדוקסלי, גם עובדת היותה פוריה, לא מצליחה להעניק לה שם, ואפילו החברה מסרבת להניח לה. בסטטוס החדש שלה כאימו של שימשון, היא עדיין מצויה ללא הרף תחת עינה הבוחנת והשופטת של החברה, שמבקרת אותה תחילה בהליך חינוך העולל ומאוחר יותר, בבחירתו הבלתי מקובלת של שמשון לחיות בקרב הפלישתים.

     

    בסוף הילד הגיע, השם נותר חסר. תמונה מתוך ההצגה (צילום: איציק שוקל) (צילום: איציק שוקל)
    בסוף הילד הגיע, השם נותר חסר. תמונה מתוך ההצגה(צילום: איציק שוקל)

     

    המעניין הוא שדווקא סיפורה של אם שמשון, כפי שמובא בהצגה, מנכיח בפני הצופה את הבעיה המרכזית של אמהות כפי שהיא נתפסת על ידי נשים רבות ובעיני הסביבה, והיא העדר הזהות העצמאית הנפרדת של האם. לא במקרה אם שמשון היא חסרת שם בסיפור המקראי - ללא רלוונטיות אם יש לה ילדים או לאו, להבדיל מבעלה "מנוח". העדר שמה נשמט על ידי הכותב המקראי שכן עניינה היחיד לנרטיב הגבורה הוא עצם נס ההולדה, דהיינו תכליתה המוחלטת של האישה הוא להיות רחם ותו לא.

     

    נושא השם אקוטי לדיון בהיבט העדר הסובייקטיביות של אם שמשון. ההצגה אמנם באה להשמיע את קולה הנעדר של האם מהסיפור המקראי, אך הרי שגם קולה, כפי שהוא מצטייר בהצגה, דן בקיומה של האם סביב נושא עקרותה/ אימהותה, ובעיקר בחוסר סיפוקה מכל מצב בו היא נתונה. בכך מתגבשת בבולטות התודעה שדרך אמהות נשים מבקשות להשיג לחייהן משמעות וקיום עצמאי, אך זו אינה יכולה להתממש משום שלא ניתן להשיג תכונות אלו דרך המאפיין הפיזיולוגי הבסיסי של נשים - יכולת ההולדה.

     

     

    סימון דה בבואר, מחברת הקאנון המהפכני "המין השני" (1949), כותבת שדרך ההולדה והאמהות האישה מבקשת למצוא לעצמה זהות, ולהעניק לחייה משמעות. על אף שדברים אלו נכתבו מלפני 60 שנים, הרי שהינם רלוונטיים גם לימינו. פער זה מודגש כאשר אמו של שמשון מביעה אי שביעות רצון ואף תחושה של כאב של ממש, כאשר בנה האהוב אינו הולך בדרך שזו מתווה עבורו. הוא אינו הופך לנזיר האלוהים, אלא הולך עם נשים פלישתיות ומעדיף נשים אחרות מלבדה. אכן אישה ללא זהות עצמית, היא אישה ללא שם.

     

    בחברה הישראלית אשר מוקירה את ערך האמהות, אך משליכה את האמהות הקיימות אל השוליים הכלכליים בשוק העבודה בשכר, חייבת להתגבש מדיניות כלכלית, חברתית, מוסדית ותעסוקתית שתאפשר לנשים להתקיים בכבוד ובמימוש עצמי, ותחדל לראות בהן כלי למען ייעול הגידול הדמוגרפי. כי רק אז אולי, רק אולי, אמהות תחזור להקסים אותנו כמו אז, כשהיינו ילדות קטנות ותמימות.

     

    כל הכתבות שלנו נמצאות גם בפייסבוק.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איציק שוקל
    הסופר המקראי לא מצא לנכון להעניק לה שם. אימו של שמשון מתוך ההצגה
    צילום: איציק שוקל
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים