שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בלי תקווה, בלי חלום
    הפריימריז בליכוד והרשימה נראים אפורים מתמיד. בימים האחרונים חזר מעט מהצבע ללחיים, אבל כולם מסתכלים החוצה בחשש - ויודעים שמהנושא הכי חשוב מעדיף המנהיג שלהם לברוח
    אין צורך להירדם מוקדם הלילה, ולא צריך לקום עם אור ראשון בבוקר, כאשר יתבררו תוצאות הפריימריז בליכוד, והרשימה לכנסת הבאה תיחשף בפני הציבור כולו. מצד אחד, נתניהו יכול להיות מרוצה כבר עכשיו: לא צפויות לו הפתעות בבחירות האלה. מה שהיה הוא שיהיה. לטוב ולרע, לכץ ולפייגלין. גם מי שיכנס במחוזות השונים בקצה העשירייה השנייה לא צפוי לשנות את התמונה בצורה דרמטית. ובמילה אחת: אפרוריות.

     

    בפריימריז האלה הליכוד לא היה בגדר סחורה חמה. יחסית למפלגת שלטון המנווטת המדינה כבר כמעט שש שנים, אפשר לומר כי יותר משבאו אליה, אנשים ברחו ממנה: גדעון סער ולימור לבנת נטשו הספינה ממש לאחרונה, אבל פוליטיקאים כמו דן מרידור ומשה כחלון, שלא רוצים לשמוע יותר את השם ליכוד, הפכו כבר מזמן לסמל של כל מה שהשתנה לרעה בממלכת נתניהו. מעט מאוד דמויות איכותיות ומתונות מצליחות לשרוד בצלו של המנהיג, ועוד פחות מבקשות להתקבל למשפחת הליכוד. אם תביטו היטב לעבר המתמודדים, תגלו שמעט מאוד בעלי קורות חיים מרשימים מעוניינים להעשיר אותם עם שורה נוספת על עשיה בכנסת או בממשלה. בינתיים, עם או בלי השריונים שנתניהו מבקש, גם זו אפרוריות.

     

    אך הבעיה של הליכוד היא לא רק השריונים, אלא חוסר התקווה שהמפלגה משווקת לציבור הישראלי. תחת נתניהו היא הפכה למעוז של אנשי ימין קיצוני שהתפקדו לשורותיה, אנשים שקובעים את הרכב רשימתה – אך מצביעים למפלגות אחרות. והמצביעים האלה, המתפקדים האלה, מעצבים במו ידיהם את הרשימה ואת אופיה, מורידים על ברכיהם את טובי שליחי הציבור החוששים לצאת ממעגל הצעקנות הלאומנית והאנטי-דמוקרטית כדי לא להרגיז אותם. תראו מה קרה למשה יעלון, שר הביטחון של מדינת ישראל, שהעז לא להיענות לכל הגחמות של המתנחלים. הם מאיימים עליו בעונש, בנקמה. הם מאיימים לדרדר אותו מטה במורד הרשימה. יעלון דיבר יותר בשבועות האחרונים ממה שדיבר בשנתיים האחרונות. והכל מכיוון שהוא מפחד שיסגרו איתו חשבון, על כך שסירב לעבור על החוק.

     

    עד לפני שבוע, הפריימריסטים של הליכוד כוססו ציפורניים. מעמדה של המפלגה בסקרים היה גרוע, והאווירה - אווירת נכאים. המגמה השלילית בציבור נגד נתניהו השפיעה על מצב הרוח של המתמודדים, שחלקם חששו כי גם אם יברחו בעשרים המקומות הראשונים – לכנסת לא בהכרח יגיעו. בימים האחרונים האווירה השתנתה, הדימום נבלם. המספרים בסקרים החזירו את הצבע ללחיי המתמודדים, שכעת מפנים מביטים בחשש לעבר שני יריבים מבחוץ: נפתלי בנט ומשה כחלון.

     

    אחרי הפריימריז הלחץ יגבר. לנתניהו אין לפי שעה שום מסר חדש, שום הבטחה למשהו שלא ראינו. ממול, בבית היהודי, או הליכוד החדש כפי שבנט רוצה שתחשבו, מרכיבים רשימה נוצצת, חדשה, צעירה. בנט משבץ את כוכביו בצורה מקצועית, על פי סקרים ועל פי מה שמצטייר נכון בקהל היעד הלוהט ביותר: הצעירים. נתניהו מנותק מהציבור הזה, אין לו מה למכור להם.
    כחלון, מצדו, מפחיד את הליכודניקים משום שהוא עלול להעביר קולות בין הגושים, בין ימין לשמאל, משום שהוא אמין. בשעה שבכירי הליכוד מודים שהמפלגה שכחה את הנושאים החברתיים, כחלון נתפס כמי שמסוגל לטפל באמת בנושא שכ-60 אחוזים מהישראלים אומרים שהוא החשוב ביותר בבחירות האלה: הנושא הכלכלי.

     

    אז גם אם ארדן ינצח את כץ, או ההיפך, וגם אם מירי רגב תהיה האישה הראשונה, זה לא ממש משנה. אחרי כמעט שתי קדנציות רצופות של נתניהו, את המדיניות הכלכלית שלו המתבטאת בדו"חות העוני אי אפשר לפספס, וגם את העובדה שהוא מעדיף להפחיד את הישראלים בנגמ"שים ליד הכותל, בשעה שהפלסטינים עושים עוד צעד תודעתי ענק לעבר מדינה עצמאית. אז פריימריז בליכוד? כן, חגיגה לדמוקרטיה, ללא ספק. רק חבל שגם מחר בבוקר הכול יראה בדיוק אותו הדבר: אפרורי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים