פוליטיקה בלי ערבים

אזרחי ישראל הערבים, שבעבר השתתפו בבחירות בשיעורי הצבעה דומים לאלה של הרוב היהודי ואף גבוהים ממנו, נעלמים אט אט מהקלפיות.

השתתפות הערבים בבחירות נמצאת בירידה מאז אירועי אוקטובר 2000, והגיעה לשפל מסוכן של 53% בבחירות בשנת 2009 ול-56% בבחירות 2013. שיעור ההצבעה של הערבים עלול לרדת גם בבחירות הקרובות על רקע מלחמת צוק איתן והמתחים הקשים בין יהודים לערבים בישראל שהתעוררו בצל המלחמה. מנגד, שיעור ההצבעה עשוי לעלות בשל העלאת אחוז החסימה, שמאיים על קיומן של מפלגות ערביות, איחוד אפשרי בין המפלגות הללו והצטרפותם של מועמדים ערבים לרשימות ציוניות.

עוד בערוץ הדעות של ynet

יותר זול לי לנסוע ברכב הפרטי / צבי בליץ

האפשרות שרוב האזרחים הערבים יפסיקו להשתתף במשחק הפוליטי בישראל היא תסריט חמור וקודר. הסכנה היא לדמוקרטיה כולה, ללא כל קשר לשאלה איזה מפלגה או גוש פוליטי יינזקו ממנו. הערבים בישראל אינם מיעוט זניח אלא חמישית מהאוכלוסייה. ספק אם אפשר לכנות "דמוקרטיה" מדינה שחמישית מאוכלוסייתה, שממילא סובלת מאפליה והדרה בכל תחומי החיים, אינה נוכחת בפוליטיקה.

היעלמותם של הערבים מהחיים הפוליטיים אינה מתרחשת בחלל ריק. היא חלק ממעגל קסמים הרסני שבו הערבים שולחים לכנסת נציגים שאינם נכנסים לממשלה ולקואליציה. המציאות הפוליטית היא שהקואליציה מכתיבה את סדר היום בכנסת, ולכן לנציגים הערבים שנמצאים תמיד באופוזיציה יש השפעה מועטה בלבד. כיוון שלנציגים אין השפעה, הם אינם מצליחים "לספק את הסחורה" הפוליטית עבור המצביעים שלהם, להשתתף בקביעות המדיניות, להעביר חוקים שמיטיבים עם האוכלוסייה הערבית ולצמצם את האפליה וההדרה שלה בכלכלה, בתעסוקה ובחינוך. החולשה הפוליטית ואי-העשייה יוצרים ייאוש שגורם לאזרחים הערבים שלא להצביע.

איננו מתעלמים מהמציאות. אנחנו יודעים שרוב הציבור הערבי מצביע למפלגות שאינן ציוניות ושיש מחלוקות אידיאולוגיות עזות בינן למפלגות השלטון. אבל ויכוחים קשים קיימים גם בין המפלגות הציוניות עצמן ואף בין שותפות באותן קואליציות. יש גם מפלגות יהודיות שאינן ציוניות שמשתתפות בממשלות ואיש אינו מטיל עליהן חרם פוליטי כמו זה שמוטל על חד"ש והמפלגות הערביות. המפלגות הציוניות גם אינן מנסות למשוך מצביעים ערבים: הערבים מיוצגים בהן בצורה דלה, הח"כים הערבים כמעט ואינם מתמנים לשרים והח"כים היהודים ממעטים לעסוק בבעיות האוכלוסייה הערבית.

יש דרך לשבור את מעגל הקסמים הזה: הצהרה אמיצה של המועמדים המובילים במפלגות הגדולות, שתבטיח לערבים שותפות אמיתית בממשלה הבאה. הבטחה ברורה וללא גמגומים שמפלגות לא יוחרמו ויושארו מחוץ למשחק בגלל שרוב בוחריהן ונבחריהן ערבים. שהערבים לא יישארו בירכתי הכנסת כ"שחקני חיזוק" אוטומטיים לקואליציה כזאת או אחרת, אלא ישתתפו בגיבוש מדיניותה של הממשלה הבאה. הצהרה כזאת תואמת את כל המלים היפות שמנהיגי המדינה משמיעים על אופייה הדמוקרטי ואת מגילת העצמאות.

להצהרות כאלו יש פוטנציאל עצום בשבירת הדפוסים הקיימים: כך למשל, מסקר שערכנו בקרב הציבור הערבי לפני הבחירות הקודמות עולה כי הבטחה למינוי שרים ערבים בממשלה מעלה את הרצון להצביע בקרב 56% מהאזרחים הערבים, כולל בקרב אלו מהם שלא התכוונו להצביע.

רוב האזרחים אינם משתתפים בבחירות כדי להביע מחאה או רעיונות מופשטים, אלא כדי להשתתף בשלטון שמעצב את חייהם. הערבים אינם שונים בכך מהיהודים. הפוליטיקה רלוונטית רק אם היא מבטיחה השתתפות בעיצוב התקציב, החוקים, החינוך והמדיניות הפוליטית והאזרחית. הפעם צריך להבטיח שגם עבור האזרחים הערבים ההצבעה בבחירות לא תישאר בגדר הבטחה חלולה.

ד"ר ת'אבת אבו-ראס ואמנון בארי-סוליציאנו הם מנכ"לים שותפים של יוזמות קרן אברהם, הפועלת לקידום שילוב ושוויון בין יהודים לערבים בישראל

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il