שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הם לא ידעו: לילה עם התרנגולים בדרך לשניצל
    צווחות נשמעו מכל עבר ללא הרף, נוצות פזורות בכל מקום. תרנגולים נתפסים מרגליהם, מכנפיהם, מהזנב, מועפים בקצב מסחרר למגירות הכלובים. המלגזה נכנסת ויוצאת בקצב מטורף. עבור התרנגולים זה קרב אבוד מראש. תחקירן אנונימוס תיעד במצלמה נסתרת העמסה של 30 אלף תרנגולים למשאיות לקראת הבאתם לשחיטה
    הביקור הראשון: מבעד לגדר. מפעם לפעם חשבתי על זה, איפה גדלים התרנגולים? סיקרנו אותי המבנים עם מיכלי המתכת הגדולים שראיתי בנסיעות ברחבי הארץ.

     

    יום אחד הזדמן לי לעבור ליד מבני תעשייה ענקיים, ותהיתי מה יש שם. "פלפלים" התלוצץ האדם שקיבל את פניי מבעד לשער המתכת. פלפלים? למה צריך אבטחה כזו לפלפלים? "מגדלים פה פטמים", פניו הפכו רציניות.

     

    בדרך לשחיטה. מצלמה נסתרת    (צילום: אנונימוס לזכויות בעלי חיים)

    בדרך לשחיטה. מצלמה נסתרת    (צילום: אנונימוס לזכויות בעלי חיים)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     
    אפשר לראות מה זה פטמים? האיש הנחמד הכניס אותי למקום שהרגיש כבסיס צבא מאובטח, עם מצלמות בכל מקום, גדרות חשמליות ושער אלקטרוני. אחרי הסבר קצר על "הסחורה" שתגיע בקרוב התמונה התבהרה: כאן גדלים השניצלים. שתינו קפה, נפרדנו לשלום, והבטחתי לחזור לבקר.

     

     (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים) (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)
    (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)

     

    ככל שהזמן חולף, האוויר נעשה מחניק

    כשחזרתי, ההאנגרים הריקים התמלאו בעשרות אלפי אפרוחים פלומתיים. אחרי שבוע וחצי נוספים האפרוחים הקטנים כבר הפכו לפרגיות, והאוויר נעשה מחניק. פגרים היו שרועים על הרצפה. הסבירו לי שהחלשים פשוט לא מצליחים להגיע למיכלי המזון והמים.

     

    ריח רע שנישא למרחקים קיבל את פניי כעבור שבועיים. מסתבר שלא מנקים את הלול וההפרשות מצטברות על הרצפה. כיסיתי את האף בחולצה אבל ריח האמוניה החריף חדר מבעד לבד. בביקור הבא ראיתי נהר של מים ודם שזרם מעבר לשער, שבו צפו גידים ואיברי גוף. "בדיקה של משרד הבריאות" בעל הלול סינן לעברי.

     

    העובדים הזרים היו עסוקים בביתור הפגרים ולא שמו לב שצילמתי אותם. בפנים נגלו לעיניי מראות קשים: תרנגולים שכובים על הצד, רגליהם מפושקות, לא יכולים לשאת את משקל גופם המפלצתי, מבט של פחד בעיניים.

     

    התכופפתי לאחת התרנגולות וליטפתי אותה בראשה. שוב שיחה, שוב קפה ואז הגיעה שיחת הטלפון. "מחר בלילה יש העמסה".

     

     (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים) (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)
    (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)
     

     

    אחת בלילה: מעמיסים

    כל היום הסתובבתי בתחושה כבדה. המחשבה על מה שיתרחש בלילה לא הניחה לי. ב-1 בלילה דפיקות הלב הואצו. וידאתי שהמצלמות עליי, טסט נוסף לציוד הרזרבי, ויצאתי לדרך.

     

    הצווחות נשמעו מכל עבר ללא הרף. משאיות עם כלובים עמוסים לעייפה, נוצות פזורות בכל מקום. ברוך הבא לגיהנום. נכנסתי ללול הראשון וצעדתי למרכזו. 30 אלף התרנגולים שסביבי יועמסו תוך שעה לכמה משאיות שמשתרכות בתור ארוך.

     

    כלי האוכל סולקו כבר יממה לפני ההעמסה, כי חבל על המזון היקר שלא יספיק להפוך לבשר. בשעות האחרונות אפילו מים אין, כדי שישלשלו פחות אחד על השני במשאית ובמשחטה, כמו שהסבירו לי.

     

    הפועלים נפנפו בידיים תוך כדי צעקות. חושך מוחלט. מפעם לפעם דהרה המלגזה בפראות לתוך הלול, דורסת את כל מי ומה שנקרה בדרכה, ופורקת ארגזים ריקים כשהמטרה ברורה לכולם: להעמיס את התרנגולים כמה שיותר מהר, וכל האמצעים כשרים.

     

     (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים) (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)
    (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)

     

    תרנגולים נתפסים מרגליהם, מכנפיהם, מהזנב, מועפים בקצב מסחרר למגירות הכלובים. תרנגולת אחת קפצה והתיישבה מעל הכלוב בניסיון נואש לדחות את הקץ. תוך שנייה הפועל הצעיר נתן לה חבטה עזה שהשטיחה אותה על מסגרת הכלוב והזכירה לה מי פה הבוס. מדי פעם הערתי את תשומת לבם של המעמיסים לתרנגול שראשו נתקע בין הסורגים. הם התעלמו.

     

    כשנדלק האור התבררו מימדי הזוועה. פגרים מרוטשים בכל מקום, ריח של דם וצווחות מחרישות אוזניים. התקרבתי לכמה מהפגרים. היה ניתן לקבוע בוודאות שהם נדרסו ע"י המלגזה. שוב כיבוי אורות. הרגשתי את המלגזה מפספסת אותי בכמה סנטימטרים. אם לא הייתי מדליק את הפנס אולי הייתי נדרס גם אני כמו התרנגולים שלא הספיקו להימלט בזמן.

     

    פחד. 10 דקות בתוך הלול מרגישות כמו נצח. המלגזה נכנסת ויוצאת בקצב מטורף. עבור התרנגולים זה קרב אבוד מראש: רגליהם לא מצליחות לשאת את משקל גופם, שנופח בעזרת מניפולציה גנטית וזרזי גדילה אנטיביוטים. הם מתנשמים בכבדות, מנסים ללכת ונכנעים לכוח המשיכה. 

     

     (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים) (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)
    (צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים)

     

    שלוש לפנות בוקר: צפצופי משאיות

    בחושך המוחלט צפצופי המשאית שנוסעת לאחור, לאחר שהיא נשקלת, זה הדבר היחיד שמציל אותי מדריסה נוספת. אין פה נהלי בטיחות, אין זמן לעצור, הכל כל-כך רוחש חיים, אוקסימורון מדמם.

     

    אני לא יכול עוד לשמוע את צווחות התרנגולים, ובכל זאת החלטתי להיכנס לתיעוד אחרון, שבדיעבד הסתבר שייחרט בזיכרוני לנצח. האור נדלק. שורה של פועלים הולכים לאורך הלול ובועטים בתרנגולים כאילו הם כדור.

     

    פגרים מרוטשים, פגרים דרוסים שנשפכים מהם איברים פנימיים, ריחות חריפים של צואה ודם, כאוס וצווחות איומות שמפלחות את השמיים עם כל בעיטה ובעיטה. האור כבה, מלגזת ההעמסה דוהרת אל פנים הלול, והמלגזן מניח את הכלובים מבלי להבחין מה יש תחתם – חמישה תרנגולים שלא הספיקו להימלט נמחצים למוות. לאחרים נתקעה כנף או רגל, והם תקועים שם עד שהכלובים יורמו למשאית. ללכת הם כבר לא יוכלו.

     

    ניסיתי לחלץ תרנגולת שרגליה נמחצו, אבל זה חסר סיכוי, הכלובים כבדים מדי. היא מתה. חשתי צמרמורת של בושה. איך הייתי מסוגל לאכול אותם? ניסיתי לשאול את הפועלים כמה זמן הם עובדים בלול, אבל רובם לא ידעו לענות לי, בשל קשיי השפה. 250 שקל ללילה, זה מה שהצלחתי להבין.

     

     

    ארבע לפנות בוקר: מקלחת

    לפנות בוקר. אני מחליט לצאת מהגיהנום ולחזור הביתה. בבית, הדבר הראשון שאני עושה הוא להוריד את כל הבגדים. הם מלאי נוצות. ריח המוות דבק באוויר החדר וצווחות האימה משתלטות עליי שוב. לא מבין מה קורה לי. מקלחת, ועוד מקלחת. הריח לא עוזב.

     

    לא מצליח להירדם. איך לא לקחתי את התרנגולת ההיא שהייתי בטוח שמתה, ואז היא פקחה אליי עיניים מיואשות? איך לא סימנתי למלגזן שייזהר קצת כשהוא שועט קדימה? למה לא הצלתי כמה תרנגולות?

     

    אבל כשאני נזכר בעשרות אלפי התרנגולים האחרים, שבטח עדיין ממתינים בכלובי ההובלה הדחוסים בחצר המשחטה, מיובשים ומותשים ומפוחדים, לסכין השוחט שתגאל אותם מייסוריהם, אני מבין שהדרך לעצור את הסבל הזה לא יכולה להיות על-ידי הצלה של תרנגולת אחת, או שלוש או אפילו עשרים. הדרך חייבת לעבור בפקיחת העיניים של כולנו, למה שמתרחש גם ברגעים שלווים כאלה של בוקר במשאיות, במשחטות ובלולים. 

     

    ד' הוא פעיל בצוות החקירות של עמותת אנונימוס לזכויות בעלי-חיים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים
    צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים
    צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים
    צילום: אנונימוס זכויות בעלי חיים
    מומלצים