שתף קטע נבחר

לכו להצביע

בדיחות במקום מצע, תחפושות במקום מהות. המיאוס מוצדק כשרבים כל כך עסוקים במשימה הכמעט בלתי אפשרית לגמור את החודש. ולמרות הכול, ואולי בגלל הכול, אסור להישאר בבית

מאז 1969, הבחירות לכנסת השביעית (81.7%) הלכו וירדו בהדרגה ובאופן עקבי אחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת. אז, באותן שנים, היו אלו אחוזים גבוהים, ברורים, הציבור לקח בשתי ידיים את זכותו להשפיע ולעצב את בניין חיינו כאן. ואז, ככל שהתקדמנו על ציר הזמן, ירדו בהדרגה האחוזים (עד 67.8% בבחירות הקודמות) ונדמה שהציבור פיתח אדישות ואפילו תחושת מיאוס ממערכות הבחירות, שלא לומר מהפוליטיקה בכלל.

 

האמת, לפעמים קשה להאשים אותו. לאורך השנים סיפקה המערכת הפוליטית, ואני הייתי חלק ממנה לטוב ולרע, לא מעט סיבות טובות לכך. חוסר היציבות השלטונית, העובדה שאזרחי ישראל נשלחים פעם בשנתיים לקלפיות וגם הסיקור הציני לעיתים, לא תרמו לאווירה הכללית ולתחושת הניכור שחשים האזרחים כלפי המערכת הפוליטית. אבל לא רק אלו. האדישות והמיאוס הם כנראה גם תופעת לוואי של שגרת החיים פה, שלצד יתרונות בולטים וחד פעמיים, טומנים בחובם גם לא מעט קשיים אובייקטיבים.

 

צריך להודות ביושר, משהו מהותי בתפיסה השתנה כאן. בראש ובראשונה השתנה כאן השיח, ואת מקומם של הדיונים המהותיים בנושאים הכואבים, תפסו סרטוני רשת סאטיריים וקליפים שטחיים שמאתגרים במקרה הטוב את הסמארטפונים דור 3 ו-4 . במקום ובזמן שבהם אמורים לדבר על הדרכים לפתרון המצוקות פה, אנחנו פוגשים באופן שיטתי דווקא בהסטת תשומת הלב למחוזות אחרים, לא רלוונטיים בעליל לצרכים האמיתיים של האזרחים כאן. בדיחות במקום מצע, תחפושות במקום מהות. מערכות הבחירות האחרונות היו דלות בשיח מעמיק על איך מתכוונות המפלגות להפוך את החיים פה לטובים יותר.

רוחמה אברהם ()
רוחמה אברהם

הורדת יוקר המחיה, טיפול במשבר הדיור וחינוך טוב לילדים הם בבחינת סיסמאות קליטות שנוגעות בבטן הרכה של כל אזרח. אבל איך מטפלים בסוגיות הללו? מאיפה יגיעו התקציבים ועל חשבון מה? וכשהמפלגות מתחרות ביניהן איזה קליפ יהפוך יותר ויראלי ברשת, אין פלא שאם חד הורית מדרום הארץ שטרודה יום ולילה בשאלה איך למלא את מקרר ילדיה פשוט חשה מיאוס. יום הבחירות עבורה הוא רק עוד יום של הישרדות. עבורה ועבור ציבור החד הוריות, הקשישים, הצעירים, הנכים, העצמאים והסטודנטים - הפצצה האיראנית כבר ממש כאן. במקרר הריק, במחירי השכירות, במשימה הכמעט בלתי אפשרית לגמור את החודש. בגלל כל אלו, פגשתי כנבחרת ציבור, וגם כיום מחוץ למערכת הפוליטית, בציבור כועס ומיואש שעסוק - ובצדק - בעיקר בטרדות חייו.

 

אבל למרות הכול, ואולי בגלל הכול, זה צו השעה. זה הזמן שלנו לצאת ולהשפיע. נגד כל מה שאנחנו סולדים ממנו ובעד מי שדאג לנו, נגע בנו, ראה אותנו. בביטחון, בכלכלה, במה שחשוב.

 

לצאת ולהצביע מחר זו היא חובתנו האזרחית, עליונה בחשיבותה.

 

 

מחר לכו להצביע, פשוט כי אין דרך אחרת. תרגמו את השיח הפוליטי הפורה המתקיים בסלון, במכולת, בבית הקפה, בקמפוס, לפתק בקלפי. לא משנה אם אתם ימין, שמאל או מרכז. לכו להצביע כדי שלא נקטר אחר כך.

 

ויתור על הזכות שלנו להצביע, הוא ויתור על זכותנו להתלונן אחר כך. לכו להצביע בעד החברתיים, המעורבים, האחראיים.

 העוצמה הציבורית נשמעה ונראתה פה במלוא עוזה בקיץ 2011, במחאה החברתית הגדולה של כל הזמנים. והיא פרצה שוב במחאת העגלות ובמחאת המילקי. היא הוכיחה שיש פה קול ברור ומהדהד וציבור שאי אפשר להתעלם ממנו. ושוב, אין קשר לימין או שמאל. רק לפרוז'קטור גדול שמאיר פתאום וחושף את מרקם היחסים העדין שבין הציבור לנבחריו ואת החובה המוטלת על נבחרי הציבור שלא להפר את החוזה החשוב הזה עם הציבור ששלח אותו למשימה.

 

צאו להצביע. בשבילכם, בשביל עתיד ילדיכם. בשביל הביטחון האישי, התעסוקתי, התזונתי. צאו להצביע כדי שאחר כך לא נתלונן.

 

היום הזה הוא יום מכריע. הוא יקבע כיצד ייראו חיינו כאן בשבועות, בחודשים ובשנים הבאות. אין לנו את הפריבילגיה להישאר בבית.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים