שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מי מפחד מיגאל עמיר? לא מי שצפה בסרט

    ביקורת קשה הוטחה בפסטיבל הקולנוע ירושלים בעקבות שילובו של "אל סף הפחד" בתוכניתו. בניגוד לרוב הדוברים - ובהם שרת התרבות - שמוליק דובדבני צפה בסרט הדוקומנטרי המלווה את היחסים האינטימיים של יגאל עמיר, לריסה טרימבובלר ובנם, ומסביר למה אין סיבה לפחד ממנו

    אחרי שהכל נאמר ונכתב על הסרט שאיש כמעט לא ראה, הגיעה העת לדבר על הדבר עצמו: על "אל סף הפחד", סרטם הדוקומנטרי של הרץ פרנק ומריה קרבצ'נקו שיוקרן הערב (רביעי, שתי הקרנות ב-19:00 וב-21:00), רגע לפני פתיחת פסטיבל הסרטים בירושלים.

     

    קשה לנתק את הכתיבה על הסרט ממחול השדים שהתנהל סביבו. מחול שהחלה בו שרת התרבות והספורט מירי רגב, ושהנהלת הפסטיבל הצטרפה אליו בעל כורחה. כתוצאה, הסרט מוצג במסגרת הפסטיבל אך לא במהלך ימי הפסטיבל, והוא משתתף בתחרות הרשמית לסרטים תיעודיים ישראליים ובה בעת מנודה ממנה.

     

    קשה גם לנתק את הכתיבה על הסרט מזהותו של הבכיר מבין צמד יוצריו, הדוקומנטריסט המהולל הרץ פרנק, שהתגורר במשך שני העשורים האחרונים לחייו בישראל מבלי שאיש כמעט היה ער לעובדה הזו. פרנק היהודי-לטבי, ממייסדיה של אסכולת הקולנוע התיעודי הפואטי של ריגה, מקור השפעה והשראה בעבור דוקומנטריסטים רוסים חשובים כסרגיי לוזניצה ("האושר שלי") וסרגיי דבורצבוי ("יום הלחם"), חי בירושלים עד מותו ב-2013 באנונימיות כמעט מוחלטת - עובדה כמעט בלתי נתפסת כשמדובר באמן בסדר הגודל הזה.

     

    הרץ פרנק ושותפתו ליצירה מריה קרבצ'נקו ()
    הרץ פרנק ושותפתו ליצירה מריה קרבצ'נקו
     

    והנה הסתייגות: מי שיצפה ב"אל סף הפחד" יתקשה לעמוד על גדולתו של פרנק. יתכן והסיבה לכך טמונה בעובדה שהסרט הושלם ונערך אחרי מותו, על ידי שותפתו לעשייתו, העורכת מריה קרבצ'נקו, וניתן רק לתהות אם זו התוצאה שראה פרנק בחזונו. למעט שוטים פיוטיים של שדות חיטה, מפלי מים, נופי מדבר והרבה שמיים - אין בעולם הדימויים ובקצב של הסרט משהו שמזכיר את המורשת המפוארת שפרנק הוא אחד מראשיה.

     

    גם אין בו משהו שעשוי להסעיר במיוחד את הצופה הישראלי. בכלל, נדמה כאילו "אל סף הפחד" נועד לקהל זר, כזה שהשם יצחק רבין נשמע לו מוכר ושמו של יגאל עמיר אינו מעורר בו רתיעה וצמרמורת. השילוב המרובה של מהדורות החדשות של הערוץ הראשון שבהן מדווח חיים יבין על הרצח, הרוצח, הרומן שהתפתח בינו לבין לריסה טרימבובלר, והעתירה שהגישו השניים על מנת לאפשר להם להינשא ואחר כך גם להתייחד - נדמה מיותר לצופה הישראלי שחווה את הטראומה והשלכותיה בזמן אמת.

     

    לכאורה, הגיבורה האמיתית של הסרט היא בכלל לריסה טרימבובלר שעלתה עם בעלה וילדיה מרוסיה, התגרשה, והתאהבה באסיר העולם. ואולם, דמותה נותרת

    החידה הגדולה של הסרט שלא מצליח, ולזכותו ייאמר שאולי אף אינו מנסה, לפענח את מניעיה (הסרט גם מתעלם מנישואי בתה לאחיו הצעיר של עמיר). אנו עוקבים אחר שגרת יומה, ביקוריה השבועיים אצל עמיר, והתנהלותה בחברת בנם הקט (שעמו היא מדברת רוסית), אך גם אם בהדרגה בוקעת דמות אימהית פגיעה, היפוכו הגמור של הדימוי התקשורתי הדמוני וההזוי שהודבק לה - קשה לומר שהתוצאה מעניינת במיוחד.

     

    הרץ פרנק ולריסה טרימבובלר ב"אל סף הפחד" ()
    הרץ פרנק ולריסה טרימבובלר ב"אל סף הפחד"
     

    פרנק עצמו מופיע בסרט, חובש אותו כובע ברט המזוהה עמו ועוטה משקפי שמש, שואל שאלות, מעלה תהיות אתיות-רפלקסיביות, ולעיתים גם מרצה באופן מעט דידקטי, למשל על הקשר שבין העם היהודי וארצו. קשה, אגב כך, לנתק את הצפייה בסרט מהידיעה שזהו סרטו האחרון של האמן שיצר אותו, ולמעשה קשה לחשוב על סרטים תיעודיים רבים שכוללים בתוכם את הלווייתו של הבמאי שלהם - והרגע הזה הופך את הצפייה בו לטעונה ומבלבלת.

     

    ואולם, עוצמתו האמיתית, הפיוטית של הסרט, כמו גם הבעייתיות האתית שלו, קשורה בתיעוד שלו את בנו של עמיר, שבמהלכו מנהל מספר שיחות טלפוניות עם אביו הכלוא. הוא מלעיט את מוחו בסיפורים על גבורתו של גדעון המקראי שהביס את המדיינים, על משה רבנו שהוליך את עמו אל ארץ הבחירה, ובחוני המעגל שנם שבעים שנה. כאילו הוא רואה אותו עצמו כממשיך דרכם ואת בנו - כמבשר הגאולה.

     

    חשוב להדגיש: הסרט אינו מייצר שום סימפטיה לעמיר, בשום מצב, ורק בסצינה אחת קצרה, כאשר הוא נשאל בבית המשפט לגבי יחסו אל טרימבובלר, הוא נדמה אנושי לרגע, מסמיק ומפליט במבוכה "אני אוהב אותה".

     

    יגאל עמיר. בלי אמפתיה ()
    יגאל עמיר. בלי אמפתיה

    לפתע נדמה שהעריכה הקופצנית, הבלתי קוהרנטית לעיתים, והשילוב בין דיווחים חדשותיים, הראיונות עם טרימבובלר, בני משפחתה ועורכי הדין שליוו את הפרשה, השיחות האקראיות עם עוברי אורח שמחווים את דעתם על עמיר וסיפור האהבה האקסצנטרי, והמצלמה המתעדת את שיחותיו של הבן עם אביו, לא נועדו אלא להציג את צדה האחר של הטראומה הלאומית. שכן, מבלי להישמע פומפוזי, "אל סף הפחד" מתעד למעשה את לידתו של האנטי-כריסט, תינוקה של רוזמרי, גרסת המציאות.

     

    זה בולט במיוחד בחלקו האחרון של הסרט, המתעד את לידתו של הבן ואת גדילתו. רק לאחרונה תבע, ובצדק, ראש המועצה לשלום הילד, יצחק קדמן, כי פני הפעוט יטושטשו, אלא שההתמקדות במבטו התמים מעניקה לסרט חלק מעוצמתו. זהו מי שבעבור ציבור רב מייצג את זרע עמלק ובעבור אחרים - ישות משיחית. כל מה שראינו עד כה אינו אלא משא ההיסטוריה שהילד החמוד הזה (שברית המילה שלו נערכה ביום השנה לרצח רבין) יצטרך לשאת על גבו, למשך כל חייו.

     

    "מחכות לו הרבה צרות בחיים", מחווה דעתו איש אחד, ואחר פוסק: "הילד הזה ישים חבל לעצמו לפני שיגיע לגיל 15-16". לעומתם גורס עובר אורח פייסני יותר כי "הוא צדיק. חדש בעולם. לא קשור לכלום".

     

     

    אין זה מקרה לפיכך שהתמונה המפעימה והמרגשת שחותמת את הסרט מתארת את הילד, לבדו מול הכותל המערבי, טומן שני פתקים בין אבניו, ואז פוסע לאחור. שוט ממבט הציפור, ואולי זהו מבט קוסמי, קולט את הכותל והר הבית, מלווה בצלילים המרטיטים של המלחין קרליסאוז'נס, וסוגר את הסרט במעין נימה אפוקליפטית מצמררת.

     

    "אל סף הפחד" הוא, כאמור, סרט מבלבל. רחוק מאוד מלהיות יצירת מופת דוקומנטרית. הוא מנסה, לא לגמרי בהצלחה, להפוך את הסיפור שבמרכזו לדרמה אנושית סבוכה מבחינה מוסרית באופן שמזכיר את הספרות הרוסית הגדולה. מבקש ללכת אל המקום בו מיטשטשים הגבולות בין הטוב והרע, החטא ועונשו, האנושי והשטני, האישי וההיסטורי, הממשי והקוסמי. לזכותו ייאמר, שהוא עושה זאת מבלי לגלוש לסנסציונית זולה. אך בעיקר הוא עוסק ביכולתנו לפסוע אל מעבר לסף ולהתמודד עם הפחד הגדול ביותר שלנו - להתבונן למפלצת בעיניים ולגלות שם את מבט האהבה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים