כולנו גרים בהוסטל
כל אדם שני או שלישי בישראל קשור לאנשים עם מוגבלות. מי שנלחם בהם, כמו בהוסטל במושב ינוב, נלחם בכולנו. הטיפול צריך לבוא מלמעלה
כולנו הזדעזענו מהסיפור של השכנים שמנסים לגרש נערים
עם מוגבלות ששוהים בהוסטל במושב ינוב, באמצעות השמעת רעשים, אזעקות וקולות מפחידים ברמקולים שהתקינו. סיפור נורא, שמעיד על אכזריות יוצאת דופן, חוסר אנושיות.
וכעת לנתונים מטרידים: בחודשים האחרונים התפרסמו שני סקרים שעסקו בעמדות הציבור כלפי אנשים וכלפי ילדים עם מוגבלות. סקר של אקי"ם וסקר של נציבות שיוויון לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים.
הבעיה עם הסיפור הזה, היא שהוא חוזר בכל כמה חודשים בצורות שונות ומשונות. שהאנשים האלה, שלא מוכנים לקבל את השונה - ובמקרה שלנו אנשים עם מוגבלות - חיים בתוכנו. ומתברר שיש רבים כאלה. בקיצור - מדובר בתופעה.
כ-14% מאוכלוסיית ישראל הם אנשים עם מוגבלות. אף שאין כמות ברורה ורשמית של אנשים עם מוגבלות, לפי משרד המשפטים יש בישראל כ-900 אלף אנשים עם מוגבלות בגילאי עבודה. מעבר לכך, בישראל חיים כ-318 אלף ילדים עם מוגבלות. בסך הכול כ-1.2 מיליון בני אדם. בהחלט קבוצה משמעותית, ונתונים המעידים על כך שכל אדם שני או שלישי בישראל קשור לתופעה, בין אם ישירות, ובין אם בעקיפין.
אין ספק שהנתונים הללו מעידים על הצורך המוחלט בשילוב של אנשים עם מוגבלות בתוכנו. קבלה שלהם. חיבוק שלהם.
התמונה שעולה משני הסקרים האלה קשה ביותר. 52% מאיתנו לא ישמחו להכיר אנשים עם מוגבלות שכלית. 37% לא ישמחו להכיר אדם עם מוגבלות פיזית. 40% לא רוצים להיות שכנים של אנשים עם מוגבלות. 28% מתנגדים לכך שאדם עם מוגבלות יקיים יחסי מין. פשוט נורא.
החלק המזעזע של הסקרים הללו הוא העובדה ש-69% מהציבור העידו על עצמם שהם מכירים אנשים עם מוגבלות. כלומר, חלק גדול הציבור מכיר אנשים עם מוגבלות - ועדיין חושב כך עליהם. ועוד נתון חמור: 37% מהציבור חושב שאסור לתת לאנשים עם מוגבלות להצביע בבחירות. כלומר: למנוע מאנשים עם מוגבלות את הזכות הבסיסית ביותר, את הזכות להשפיע על עתידה של החברה והמדינה.
הנתונים האלה מעידים על תופעה רחבת היקף ולא על משהו ממוקד ונקודתי. מתברר שאנחנו חיים במדינת עולם שלישי. שהחברה שלנו פרימיטיבית. לא מסוגלת ולא רוצה לקבל את השונה.
אנשים עם מוגבלות הם אנשים מקסימים. טובי לב. חסרי רוע. הם רוצים לחיות כמונו. להיות מאושרים כמונו. לעבוד. להתגייס לצבא. להתפרנס. ללכת למסעדות ולבתי קפה. לטייל. לאהוב ולהיות נאהבים.
לנערים ולנערות האלה, שהשכנים שלהם נלחמים בהם כאילו היו אויב מר, יש רגשות. הם מבינים הכול. הם חלק מאיתנו. אחים ואחיות שלנו. ויש להם גם משפחות. הורים. אחים. אחיות. ולא פשוט לחיות בסיטואציה כזו.
הורים לילדים עם מוגבלות חושבים על שני דברים לפני שהם הולכים לישון: מה יהיה בגיל 21, כשהילדים יגיעו לגיל שבו צריך להחליט בין הוסטל לבין חיים בקהילה. האם הילדים יהיו עצמאיים? האם הם ישתלבו בעבודה? ומה יקרה כשההורים ימותו - מה יקרה לילדים? מי יטפל בהם? מי ישמור עליהם? מי ידאג להם?
הסיפור של ההוסטל הזה הוא הסיפור של כולנו. מי שנלחם באנשים עם מוגבלות נלחם בכולנו. כי הוא נלחם נגד חברה בריאה. וכאשר אנחנו מחברים למקרים האלה את הסקרים המטרידים מהזמן האחרון, ברור שאלה לא מקרים בודדים, אלא תופעה.
ובתופעה צריך לטפל באמצעות חינוך והסברה, אבל גם באמצעות חקיקה והטלת חובה של שילוב - בעיקר בעבודה - באמצעות חוקים. בדיוק כמו שעושים במדינות נאורות ומערביות כמו ארה"ב, גרמניה, אירלנד, סקנדינביה, בלגיה ועוד מדינות מערב אירופיות.
אנשים כאלה, שנלחמים באנשים עם מוגבלות פוגעים במרקם האנושי של החברה שלנו. הם סכנה אמיתית לחברה הישראלית ומזהמים אותה. הטיפול בהם חייב להיות במישור הפלילי. ולא רק במישור הציבורי והמוסרי.
הכותב, ממובילי מהפכת השילוב של אנשים עם מוגבלות בעבודה, ממקימי דף הפייסבוק "סיכוי שווה", סמנכ"ל בחברת החשמל ואב לילדה בחינוך המיוחד.
לפנייה לכתב/ת 
אורן הלמן
צילום: אילן ספירא
מומלצים
