"אני מחבק את עמוס עוז, והוא הבן שלי"

יום אחד, במהלך צילומי הסרט "סיפור על אהבה וחושך", גלעד כהנא נקרא הצידה על ידי עמוס עוז, כותב היצירה שעל פיה עובד התסריט. זה קרה דקות אחרי שכהנא, המגלם בסרט את אביו של עוז, סיים סצנה בה נפרד הסופר לעתיד מאביו ופונה לחיים עצמאיים, ונראה שלפחות עבור צופה אחד על הסט - הוא הצליח להיראות לרגע כמו הדבר האמיתי.

גלעד כהנא. מעכשיו גם שחקן(צילום:רונן ללנה)

"הוא ראה את הסצנה ואמר לי 'החזרת אותי ליום שעזבתי את אבא שלי', ואז תפס אותי וחיבק", מספר בהתרגשות כהנא - בשגרה מוזיקאי וסולן להקת "ג'ירפות" שחנך בסרט קריירת משחק טרייה בתפקיד קולנועי ראשון (ולא אחרון - הוא מגלה). "זו כבר לא רק מחמאה, זה מעבר. זה לא רק אמנות. ניסתי להיות אבא שלו כמה שיכולתי וזה שהוא אמר את זה פתאום - חשבתי לעצמי 'די, אני גמור'. אנחנו מתחבקים ואני רוצה להגיד לו 'בן יהיה בסדר, אני אוהב אותך בן שלי'. וזה איש בן 70! אבל הוא הילד שלי עכשיו, אתה מבין את זה? אני מחבק את עמוס עוז והוא הבן שלי. זו הזיה. וזה בדיוק העניין במשחק שטלטל אותי. לא חשבתי שממש אכנס לזה".

והוא בהחלט נכנס לזה. אחרי שנים של סירובים לסרטים, סדרות ותוכניות מזן "הכוכב הבא", "אקס פקטור" ודומותיהן, הגיעה הצעה שקשה היה לסרב לה. עיבוד קולנועי ראשון לספרו המצליח של עוז, המבוסס על זכרונותיו של הסופר מילדותו בירושלים בשנות המנדט הבריטי. הספר, שיצא ב-2004 והיה לרב מכר בינלאומי, נע בין סיפור הקמתה של מדינת ישראל - על מאבקיו ותלאותיו, לבין סיפורו האישי של עוז - המתרחש בין כתלי ביתו. זה המספר על אמו פניה ואביו אריה, שעולים מאירופה ומתמודדים עם תהליך התהוותה של המדינה במקביל לתהליך התפכחותם שלהם.

חלקם ימצאו עצמם בסוף רחוקים, מפורקים, חלקם לא ישרדו לספר. מי שכן יזכה לספר, יעשה זאת בנעלי סופר מוערך. בתפקיד עמוס הצעיר - התגלית הצעירה אמיר טסלר. בתפקיד האם - אחת, נטלי פורטמן, שמאיישת הפעם לראשונה גם את כסא הבמאי. נראה אתכם מסרבים להצעה כזו. "סירבתי לכל ההצעות שקיבלתי באופן אוטומטי", מספר כהנא. "לא כמו ריאליטי, שאני מסרב לו ברמה העקרונית כי זה דרדור הדורות, אלא כי אני מוצף בעבודה. אני תמיד עובד על המון פרויקטים במקביל ומרגיש שהזמן שלי קצר. המוות כל הזמן מהדהד לי - 'אין לך זמן אחויה, אל תירדם'".

דווקא משחק בסרט זו דרך לא רעה להנציח את עצמך.

"אבל הנצחה זה לא הנושא. היה לי סוג של חשש להיות כלי בידי אחר, כי אני רגיל לכתוב את החומרים שלי, להוציא אותם לפועל היה נראה לי מוזר, לא מתאים. ואז התקשרה המלהקת ואמרה 'גלעד, יש לי משהו בשבילך. אני יודעת שאתה סרבן, אבל זה משהו מיוחד'. כשאמרה לי שמדובר בסרט של נטלי פורטמן זה היה נשמע לי הזוי, מדע בדיוני. אמרתי לה תני לי להתייעץ עם יועצי הסתרים שלי. הראשון אמר לי 'תגיד, אתה מטומטם? מי אתה בכלל? אתה הולך לזה מחר, יו פאקינג אידיוט!'. היועצת השנייה אמרה לי 'תגיד, אתה מטומטם? מי אתה בכלל?'. אז הלכתי".

את הספר היכרת?

"לא, לא קראתי עד אז שום דבר של עמוס עוז. גדלתי במקסיקו, אז קראתי יותר גרסייה מארקס מאשר עמוס עוז. אחרי האודישן רציתי לקחת סכין, לקלף את העור, לזרוק לדלי, לשפוך חומצה, ואת מה שנשאר לזרוק לביוב. אמרתי 'טוב שעשית את זה, כי עכשיו אתה יודע שלא תעשה את זה יותר'. אחרי שעה טלפון - 'נטלי רוצה לפגוש אותך'. מה שהבנתי מאז, זה שכל שחקן בישראל עשה לזה אודישנים והם פשוט התייאשו, הם לא מצאו אף אחד. אני חושב שהגיעו אלי מתוך ייאוש".

יותר בכיוון של גבריאל גארסיה מארקס. עטיפת הספר "סיפור על אהבה וחושך"

אולי כי בתור נון-שחקן קל יותר לעצב אותך מאשר את יהודה לוי, נניח.

"אני לא חושב שיהודה לוי הוא בכלל פקטור בעולם של נטלי. נטלי חושבת עולם, יהודה לוי הוא נו-וואן, אף אחד מהשחקנים הישראליים. היא לא בטרנדים, בטח לא בביצה של ישראל. היא לוקחת משהו כל כך ישראלי ומביאה אותו לעולם, זה חלק מהגדולה של זה. אנחנו נפגשים במשרד ההפקה ומדברים, ואני קולט שמדובר בבן אדם סופר אינטליגנט, סופר חכם, סופר חזק, על הקרקע. לא חיה בספרות של אגו. מחוברת, חולה על הספר, חולה על עברית - שזה קריטי. אמרתי לה 'טוב, אם את רוצה צרי איתי קשר. היא אמרה 'איי וואנט יו, דו יו וואנט מי?' אמרתי לה 'אוקיי'".

ועד כאן אנגלית. כי מה שמחבר בין אריה לכהנא הוא אהבתם הגדולה לשפה העברית, אהבה שמוצאת אותם מקשרים בין מושגים כמו "קדימה" ו-"קדם", "מלך" ו-"כל(ו)ם". שלושה ימי קריאה אינטנסיביים של הספר ו-27 ימי צילום אחר כך, וכהנא משנן טקסטים, מזהה את אבא שלו באביו של עוז, ומבין בפעם הראשונה את המשמעות "שחקן טוטאלי" - אחד שלוקח את משברי העבר האישיים שלו, ויודע לתרגם ולתעל אותם לרוח בהווה.

תעבוד עם הכאב שלך, הוא קורא לזה. תחיה עם זה. "זה ממש כמו משחק וידאו - אתה לא עובר שלב בלי זה , אין מה לעשות, אתה צריך שמשהו ישבור אותך. אתה לא נהיה מורכב אם לא מפרקים אותך. מורכב זה משהו שכבר פורק קודם לכן. ואני נשברתי הרבה מאוד בחיים שלי. אני החזקתי את סבתא שלי כשהיא מתה, היא מתה לי בידיים, את אמא שלי. עברתי כל מה שאפשר לדמיין. גירושין, איבדתי את הכל, קריסה מוחלטת, באמת. ובכל פעם השבירה הזו הפכה אותי לאדם טוב יותר, פתוח, רגיש ורחב יותר במנעד של החוויה".

איי וואנט יו - דו יו וואנט מי? עם פורטמן ואמיר טסלר בפסטיבל קאן(צילום: gettyimages)

זה כמעט מפתה להשוות בין התפקיד שלך בסרט לבין החיים שלך כמהגר לישראל ממקסיקו בגיל 9.

"כן. זכיתי במשהו שרוב הישראלים הצברים לא חוו. אני חוויתי אנטישמיות כל כיתה א, ב' ו-ג'. נרדפתי לא פעם ולא פעמיים, איבדתי את החבר הכי טוב שלי - ילד איראני שבכיתה ב' אמא שלו הודיעה לו שאני רוצה לרצוח את ההורים ואותו. לא יכולנו להיפגש אחרי זה מחוץ ללימודים. בבית ספר עדיין היינו החברים הכי טובים. זה היה ילד בכיתה א' שניסה לרצוח אותי. כל בוקר בהסעה אמר לי 'טודיי יו דאי, ג'ו בוי'. כל בוקר הייתי בורח ממנו והוא היה רודף אחריי. כל בוקר בהסעה הייתי יושב צמוד לדלת, מוכן לברוח. עד שהחלטתי שאני לא יכול יותר. הייתי מלווה

 ספרי תנ"ך מהבית לכל מי שהיה שוכח להביא - תמורת מטבע. בסוף אספתי מספיק מטבעות, הלכתי לבריון של הבית ספר, נתתי לו את הכסף ואמרתי 'תדאג שהוא יפסיק להציק לי'. וזה נגמר. פרוטקשן בכיתה א! זה הישרדות!. מאז שאני זוכר את עצמי אני חייל".

אתה חייל, אבל הדמות שאתה משחק רחוקה מאוד מזה ומדמות הצבר. אריה הוא היהודי הגלותי הקלאסי.

"יהודון אפילו, הייתי אומר. הוא איש קשה, קר ודידקט, אידיאולוג. האידיאה יותר גדולה מהאדם ומשחקי המילים יותר חשובים מהמילים. בכלל, הבנתי למה הוא אוהב אותה - כי היא כל כך מקורית ונגד הזרם ומלאה סיפורים. אבל היה לי חשוב להבין למה היא התאהבה בו. ועמוס אמר לי 'תשמע הוא החזיק את המשפחה. הוא טיפל בי, הוא טיפל בה. הוא היה שם כל הזמן. הוא עשה את הסנדוויצ'ים בבוקר, הוא היה שם כשחזרתי הביתה. בסופו של יום הוא היה עמוד התווך של המשפחה. והרגשתי ממנו שהוא מאוד רצה שבסרט אני אעביר משהו שיוציא את אריה יותר טוב מאיך שהוא יצא בספר. כך הרגשתי. זה היה אתגר, ונכנסתי חזק מאוד לתוך זה".

לא חששת לרגע מהעובדה השולית שאתה לא שחקן? קיבלת טיפים?

 "לא, מה שהטריד אותי הכי הרבה זה איך אני פאקינג זוכר את הטקסט, כי זה פאקינג תסריט שלם. ניסו לעזור. פה בתל אביב הקטנה כולם מכירים את כולם, אז יצא לי לפגוש הרבה שחקנים שאמרו 'יא בן זונה, לקחת את התפקיד שאני הייתי מספר שתיים בשבילו!', כולם היו מספר שתיים כמובן. אנשים מקסימים שאמרו 'אם אתה רוצה - ניפגש, נעבור על שורות'. אבל לא רציתי כי אמרתי שלקחו אותי בגלל מי שאני. לא לקחו אותי בגלל מי שאני יכול להיות".

זה פאקינג לזכור תסריט שלם! כהנא ופורטמן, מתוך הסרט(צילום: רן מנדלסון)

לא במקרה תל אביב מוזכרת כאן. כהנא נמנה עם המוזיקאים היותר מזוהים עם העיר, ורק עצם הצפייה בו בסרט - על רקע אבנים ירושלמיות (שלא לדבר על הפנים החלקות ונעדרות הזקן) הוא חוויה בפני עצמה. אותה תל אביב משחקת גם תפקיד מכריע בהשקה של הבייבי החדש שלו - פרויקט סולו בן 17 שירים בשם "אפריקה שלי". זו תתקיים ב"בית רומנו", ותכלול 17 מיצגי אמנות שיוצגו ב-17 חדרים שונים - ויגעו בתחומי הקולנוע, מוזיקה, מחול, שירה, טקסטיל, צורפות ואפילו סאדו מאזו. יותר תל אביבי מזה קשה לדמיין.

אבל "אפריקה שלי" בכלל מדבר על יחסי מרות, עבדות ואדנות. "הצמיד הזה שעל היד שלי מסמל לי תמיד שהצלחת לברוח מהשלשלאות, אבל משהו מהן לא הצלחת לשבור", הוא אומר ומצביע על צמיד ברזל שמקיף את ידו כמו אזיקון. "זה מזכיר לי שאני גם עבד, ובגלל זה אני לא אהיה אדון. תמיד תזכור - במגעים שלך עם אנשים, להיות להיות בנאדם, לראות מי נמצא מולך".

היית אומר את זה למבקרים, שחלקם ממש קטלו את הסרט?

"אני לא מאלה שחושב שמבקרים צריכים להיות עדינים. אם אם אתה כבר מבקר בוא תהיה אמיתי. יש ביקורות שאתה מריח בהן דברים אישיים וזה קצת מבאס. כשאתה מכיר את הנפשות הפועלות אתה מבין שהמבקר הזה התלכלך עם הבמאי ההוא ועכשיו הוא קורע אותו. זה מבאס, אבל בגדול ביקורת צריכה לעשות את העבודה שלה. והתפקיד שלה זה לזרוק חומצה על הפנים".

גם אלה שכתבו שהסרט לא מעורר רגש והגדירו את המשחק שלך כ"עצי"?

"תקשיב, אני אוהב עצים! זו זכותם לכתוב את זה. יש משהו בביקורות שצריך להבין. אף אחד לא אוהב לקרוא על עצמו ביקורת שלילית. נקודה. ואני יכול להגיד לך שגם אומנים ותיקים מאוד שיש להם את הקריירות הכי ותיקות בארץ, נעלבים עד לרמות של דיכאון. האנשים הכי גדולים שאתה מכיר נכנסים לדיכאון, שבועיים לא יוצאים מהבית, נעלבים, בוכים, התקפי חרדה. זה המקצוע. אתה לא יכול לעוף על זה שמריעים לך 3,000 איש ואז כשאיזה מישהו ממחשכי המקלדת שלו אומר לך שאתה אפס אז להתחיל להתפרק. שמת את עצמך על הבמה? תהיה מוכן להישרף. ביקורת זה התפקיד שלה. לא להיות עדינה ולא מנומסת. זה מה שהוא חושב? טוב מאוד, שזה מה שהוא יגיד.

"כמה זה חשוב? אני משער שבמקרה של הסרט הזה כנראה לא. כשיצא האלבום 'שכחתי איך לאכול" אני זוכר שקראתי בשירותים ביקורת עליו שהכותרת בה היתה 'שכח איך לשיר' - וחשבתי לעצמי 'למה?!'. היום' אני קורא ביקורת רעה, אומר 'כוס אמא שלך!' ודקה אחרי זה אני כבר בדבר הבא. יש לי חיים".