יום כיפור ביפו: מנהג אחד יציב / דעה

היו לי התלבטויות רבות אם לצום או לא. בשנים האחרונות אני משתדלת לנהל עם עצמי שיחה עמוקה לפני כל חג, ולהבין מה המשמעות שיש לו לגביי. דווקא השיעורים שהעברתי עם התלמידים שלי בנושא יום הכיפורים הם אלה שגרמו לי להחליט שלא לצום. "עבירות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר. בינו לבין חברו- אין יום הכיפורים מכפר, עד שיירצה את חברו". (מסכת יומא, פרק ח' משנה ז).

דווקא איתם התבהרה לי המחשבה שאם הצום הוא תהליך שלי מול עצמי ומול אלוהים, אז אין לי צורך בו. את הרפלקציה, את ההלקאה העצמית ואת התשבוחות העצמיות אני עושה על בסיס יום יומי, ולא צריכה יום ייעודי לזה.

חג האופניים(צילום: מוטי קמחי)

• מצרים מגרשת את הפלסטינים מסיני
• גרמניה: מוסלמים מאיימים - התאסלמו או תמותו
• יום כיפור של הפטריוטים
  

גם הסליחות המאוסות האלה בפייסבוק ובוואטסאפ – "סליחה אם פגעתי" הן חסרות משמעות בעיני, אבל אני משתדלת לתת לאווירת יום הכיפורים לדרבן אותי לסגור פינות וכעסים עם אנשים שעד עכשיו לא מצאתי את האומץ או את הכוחות לעשות זאת. יש לי אחד או אולי שניים כאלה בדרך-כלל. המתחים היומיומיים אני משתדלת לפתור באופן יומי-יומי.

זה משאיר אותי עם מנהג אחד יציב ביום כיפור – ללכת לתפילת נעילה. למה המנהג הזה תפס יותר מכולם? באמת שאין לי מושג אמיתי, אבל אני יכולה לראות אותו קשור בחוט השני למנהגים אחרים שאני מתעקשת לשמר על אף חוסר אמונתי – כולם מנהגים שקשורים לאחדות ול"ביחדנס".

אני, שביקורתית כלפי עצמי וכלפי העם שלי במשך רוב ימות השנה, מחפשת בנרות הזדמנויות שבהן אוכל לבוא כמו שאני ולהיות פשוט ביחד. בתפילת נעילה, כשכולם מסביבי חגיגיים ורעבים, עייפים ומתחננים לאל לישועה – נראה לי ששם אני יכולה להרגיש בטוחה מספיק לבוא כמו שאני. בלי איפור, בלי תחפושת, בלי ציניות.

רציתי לראות איך נראה בית הכנסת

במשך השבוע הסתובבתי בשכונה ומצאתי את בית הכנסת המרכזי ביפו. יצאתי אליו אחרי הצהריים. יפו שקטה בצורה מוזרה, ברחוב יש מעט אופנועים, מעט ניידות משטרה והמון ילדים ערבים על אופניים. היהודים הבודדים שהסתובבו ברחוב נראו כאילו אין להם מושג אפילו שיום כיפור היום – אחד רץ, שניים שיחקו עם הילדים שלהם, ורק ניידות המשטרה נותנות תחושה כאילו משהו מבעבע מתחת לפני השטח.

הגעתי לבית הכנסת שהיה סגור. המשכתי לעשות סיבובים בשכונה עד שאמצא בית כנסת אחר, ואחרי כרבע שעה של חיפושים ראיתי נערה דתייה רצה, ועקבתי אחריה. עד לבית הכנסת. עזרת הנשים הייתה, כרגיל, קטנה וצפופה. מוקפת תרסיסים מוגפים שמשמשים כמחיצה. לקחתי סידור והתיישבתי.

אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהצלחתי לעקוב אחרי התפילה, ולא הייתי עסוקה רק בלמצוא איפה לעזאזל נמצא המשפט שהחזן אמר הרגע. אני משערת שיש לזה קשר לזה שהסידור והטקסט נעשים יותר ויותר מוכרים לי עם הזמן.

רק רצתה לראות מבעד למחיצה(צילום: עמית מגל)

הנשים שמסביבי והגברים שמעבר לתריס התפללו בקול. מדי פעם החזן נתן לאיזה נער לחזן במקומו, והוא סלסל את התפילה בצורה כל כך יפה. גבר אחד התפלל כל בקול רם כל כך, עד שכולנו שמענו אותו, למרות שלדעתי הוא היה בצד השני של בית הכנסת. "מי זה צועק ככה?", שאלה האישה שלידי. "מי שהכי מאמין", צחקתי. על התריסים נתלה שלט: "נשים יקרות וחשובות! אנא הימנעו מהגברת קולכן בזמן התפילה כדי שלא ישמע בקרב הגברים. קול באישה ערווה." (ההדגשה במקור). ולי עלו קצת דמעות בעיניים.

כשהתחילה תפילת הכהנים, התעקשה האישה שלידי להגיף את התריסים לחלוטין. "אסור לראות את תפילת הכהנים!", היא גערה בנשים שמחו כנגד סגירת התריסים. בסוף הן סגרו את כל התריסים, ואני הרגשתי איך פתאום כשאני לא רואה כלום, אני מרגישה כאילו עברתי אל מחוץ לתפילה. לא מתוך רצון להיעלב או מרגישות יתר – ברגע שלקחו לי את חוש הראייה, הרגשתי פחות מחוברת למה שקורה ולדבר שאני מנסה להיות חלק ממנו.

השתוקקתי לראות מי זה הנער הזה שמסלסל כל כך יפה, שהוגה את המילים בצורה המושלמת שנראה לי שרק תימנים עדיין יודעים להגות. רציתי לתפוס אותו אחר-כך ולהחמיא לו על זה. אבל אסור לי לראות מי הוא, וזה נראה לי הזוי נורא, כי הוא בטח בכלל לא דתי, אבל היום יום כיפור וכולם נורא מקפידים.

רציתי לראות איך נראה בית הכנסת. יכולתי לראות רק את התקרה, והיא עשתה רושם של מקום די גדול, למרות שעזרת הנשים הייתה כמו קופסת גפרורים. ובכלל חשבתי עד כמה הדבר הכל כך פיזי הזה מעצב תודעה. ואם רק יכולתי להיכנס ולהיות ממש חלק מהתפילה, ואולי גם מלימוד בבית המדרש, אולי באמת הייתי יכולה מתישהו להרגיש לגמרי חלק. אבל דווקא החוויה הזאת, שאמנם הייתה נעימה בסך הכל, גרמה לי להרגיש שכאישה יהיה לי הרבה יותר קשה.

רגע לפני שתקע בשופר הזכיר החזן שהצום יוצא רק לאחר תפילת ערבית, ולא אחרי התקיעה. "מה זה, הם שינו! זה לא היה ככה!", התמרדה אישה אחת מאחורי. "כל כך הרבה דברים יש לשנות, נראה לך שדווקא בזה השקיעו?", חייכתי אליה והיא חייכה אליי.

הכותבת היא מורה בתיכון "אורט גאולה" בתל אביב ומובילת פלוגתא - מיזם חברתי המייצר מרחבי שיח ולימוד בין חלקי החברה הישראלית לבירור סוגיות המחלוקת שלנו כעם וכמדינה