חיפה הקלאסית: מחוות לגדולי הקולנוע

פסטיבל חיפה ה-31, שיפתח במוצאי שבת, יגיש לקהל הישראלי את הבציר העדכני של מיטב הסרטים מן הזירה הבינלאומית. אבל בין המסגרות השונות שמציעים המארגנים, קיימת גם זו המכונה "חיפה קלאסיקס" ומוקדשת למאסטרים הגדולים של הקולנוע. מדובר במעין שמורת טבע של סינפילים השוכנת דרך קבע בתכניית הפסטיבל, ומספקת גם השנה הזדמנות לצפות לא רק בעותקים דיגיטליים משוחזרים של קלאסיקות קולנועיות, אלא גם בסרטים המוקדשים ליוצרי סרטים גדולים, בעבר ובהווה.

השנה מלאו מאה שנים להולדתו של מי שנחשב לגדול במאי הסרטים בכל הזמנים, אורסון וולס. ואם יהיו מי שיחלקו על התואר הזה, לפחות אין ויכוח על כך שהוא מי שביים את הסרט שמשך חמישה עשורים הוביל את מצבת הסרטים הגדולים שנעשו אי פעם: "האזרח קיין" (1941). שלושה סרטים הופקו השנה לרגל המאורע, ואחד מהם "אורסון וולס: צללים ואור" יוצג בחיפה (שני האחרים הוקרנו כבר בפסטיבל הסרטים בירושלים וב"יס").  

קשה לומר שהסרט, שביימה אליזבת קפניסט, מספק איזושהי פרספקטיבה חדשה או מקורית על דמותו השקספירית-משהו של וולס. הסרט סוקר באופן כרונולוגי את הקריירה של וולס, מתסכית הרדיו חסר התקדים "מלחמת העולמות" (1938), שעורר פאניקה כללית בחוף המזרחי של אמריקה (והותיר את הדודה של וודי אלן רווקה, למי שזוכר את "ימי הרדיו"), עבור בהפקות התיאטרון החדשניות שביים, ביניהן גרסה שחורה של "מקבת", וכמובן - העבודה על סרט-הסרטים "האזרח קיין", שלוותה במאבק איתנים שניהל מולו איל העיתונות, וויליאם רנדולף הרסט, שעליו התבססה הדמות הראשית.

שלושת המרואיינים המרכזיים הם ההיסטוריונים הקולנועיים, דיוויד תומפסון וג'וזף מקברייד, שכתבו בהרחבה על וולס, וכן יוצר הסרטים העצמאי הנרי יאגלום, שוולס הופיע בסרטו הראשון, "מקום בטוח" (1971), והפך לחברו. כולם, כולל וולס עצמו בקטעי ראיונות ארכיוניים שנערכו עמו, שבים וממחזרים את התזה המוכרת על "הגאון המקולל" שהתקשה למצוא את מקומו בהוליווד ונדד ברחבי אירופה על מנת ליצור את סרטיו.

אשתקד צוינה גם שנת המאה להולדתה של אחת הדמויות האיקוניות של עולם הקולנוע - זו של "הנווד" שעיצב צ'רלי צ'פלין. סרטו התיעודי של פרדריק מרטן מספק אף הוא סקירה מסורתית, כמעט דידקטית, של הקריירה הקולנועית של צ'פלין, תוך שהוא מתמקד במי שמוצג פה כנמסיס שלו: ראש הבולשת הפדרלית האימתני, ג'יי אדגר הובר, שעל פי הסרט שם לו למטרה לחסל את צ'פלין (מסיבות שנדמות מדי מעורפלות).

הסרט נפתח ב"סולחה" שנערכה בשנת 1972 בין הוליווד וצ'פלין, שהגיע לטקס האוסקר שנערך באותה שנה על מנת לקבל פסלון של כבוד (היתה זו הפעם הראשונה בה דרכה כף רגלו באמריקה מזה עשרים שנה). הבמאים מילוש פורמן וקוסטה גבראס מונים את שבחיו של גאון הסרט האילם, ואילו הבמאי וחוקר הקולנוע פיטר בוגדנוביץ' נזכר בראיון שערך עם צ'פלין בהיותו כבר קשיש וחולה (קטע עצוב במיוחד מתוך אותו ראיון נכלל בסרט). צדדיו האפלים יותר של האיש, שבאו לידי ביטוי בהעדפת קטינות, חולפים בסרטו של מרטן בצורה חלקה מדי.

"קולו של סוקורוב", מביא בגוף ראשון את סיפורו של אחד הבמאים הרוסיים המעניינים ביותר כיום, אלכסנדר סוקורוב ("תיבה רוסית"). כקודמיו, גם סרט זה, שביימה לינה קילפלאינן הפינית, לא יחדש הרבה למי שכבר מכירים את עבודתו, ולא בטוח שיעניין את כל השאר. סוקורוב - שסרטו החדש, "פרנקופוניה", המתאר את פעולת ההצלה הנועזת של אוצרות המוזיאונים הלאומיים של צרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה יוצג אף הוא בפסטיבל - נזכר בו בהתנכלויות של הרשויות לסרטיו המוקדמים שצונזרו ואופסנו (קטעים מהם מלווים את הראיונות עמו), ומספק את תובנותיו האסתטיות והפוליטיות.

על רקע זה, אפשר לקבוע שהסרט המעניין ביותר המציב במרכזו קולנוען כלל אינו מופיע במסגרת "חיפה קלאסיקס". זהו סרטו החדש והמצוין של פיטר גרינאוויי, "איזנשטיין בגואנחואטו" (כדאי לעשות חזרות לפני שניגשים לרכוש כרטיס), שיוצג בפסטיבל בליווי הבמאי, אורח קבוע על הכרמל. הסיפור מתמקד בשהותו של בכיר קולנועני ברית המועצות לשעבר במכסיקו לצורך עשייתו, שמעולם לא הושלמה, של סרט חדש.  

הסרט, המלווה במוזיקה הנהדרת של פרוקופייב, נפתח בשנת 1931, עם הגעתו של סרגיי אייזנשטיין - מי שייצר את "אניית הקרב פוטיומקין" (1925) ו"אוקטובר" (1928) המהוללים, ומשכללה של תאוריית המונטאז' הסובייטית - לעיר המכסיקנית שבכותרת בחיפוש אחר אתרי צילום לסרטו המיועד "קה ויוה מכסיקו!".

הסרט סוקר את עשרת הימים בהם שהה שם אייזנשטיין, אך זונח כמעט לגמרי את המטרה האמיתית שלשמה בא (הפרויקט השאפתני מומן על ידי הסופר האמריקאי אפטון סינקלר), ומתמקד במערכת יחסיו של הבמאי היהודי ההומוסקסואל עם המלווה המקומי שלו (בגילומו של לואיס אלברטי).

אלמר בק ב"איזנשטיין בגואנחואטו"

אגב כך, הסרט כולל סצינה גראפית של משגל אנאלי שהסעירה את פסטיבל ברלין האחרון (שם התחרה בתחרות הרשמית), אך ביסודו זוהי יצירה נגישה וקלילה יחסית לעבודותיו הקודמות של גרינאוויי העוסקת ברצונו של אמן גדול, שהוכר ככזה כבר בזמנו, ליהנות ממה שהחיים והתשוקה יכולים להציע לו מאשר להתמסר לאמנות שמזוהה בסרט עם מוות (בסצינה המתרחשת בבית קברות נוקבים אייזנשטיין ופאלומינו בשמותיהם של אמנים גדולים, כולם מתים).

השחקן הפיני אלמר בק מגלם את אייזנשטיין, ואמנם בשיערו המזדקר הוא נושא דמיון מדהים לבמאי הסובייטי הגדול. גרינאוויי מציג אותו בעיקר כפטפטן ילדותי ונרקיסיסטי - לא דימוי שיהפוך את הסרט לאהוד במיוחד ברוסיה, המזכיר במשהו את גיבורו היהיר של סרטו, "חוזה השרטט" (1982).

השימוש בקליפים מסרטיו הנ"ל של אייזנשטיין, החלוקה האנכית המשולשת של הפריים, והעמדת ההתרחשות במרכז כאשר משני צדיה תמונות ותצלומים המתייחסים לטקסט, היא פחות פיתוח של האסתטיקה החדשנית של גרינאוויי ויותר מחווה פוסט-מודרנית לתאוריית המונטאז'. הנאה מובטחת, בעיקר לחובבי יוצר הסרט והבמאי שבמרכזו.