בדיקות זיהום? היצרניות מקבלות אישור לרמות
דרישות התקן המקלות שמאפשרות ליצרניות להציג נתוני תצרוכת דלק פנטסטיים ולחלוטין לא ריאליים, הם אלה שאפשרו לפולקסווגן לרמות בלי לחשוש
חוקית, המרחק בין מהלך הזיוף הבוטה בו נקטה פולקסווגן כדי להפחית את הזיהום במכוניותיה, לבין ה"רמאות" בה נוקטות יצרניות כדי להציג תצרוכת דלק מרשימה, גדול מאוד. מצד אחד, פרשה חמורה ופלילית בה מהנדסים התקינו תוכנה שתשנה את נתוני המנוע בזמן בדיקת הרכב בלבד, ומצד שני תרגילים טכניים שמטרתם להציג תצרוכת דלק אופטימית בתנאי מעבדה, כאלו שלא תצליחו לשחזר בחיים בתנאי אמת: נסיעה במעבדה סגורה בלי התנגדות רוח, שימוש ברכיבים ייחודיים דוגמת צמיגים ושמנים באיכות גבוהה ואף שינויים למרכב והדבקת נייר דבק לשיפור האווירודינמיות.
פרשת דיזלגייט:
אבל למרות שפולקסווגן עברה על החוק כשהתקינה את התוכנה ולא עברה עליו כשהציגה נתונים אופטימיים לפי התקינה, הגמישות הגדולה של הרשויות באירופה וארה"ב כלפי היצרניות, היא התולדה של פרשת דיזלגייט העכשווית. כי במקום בו היצרניות למדו שצריך "לתחמן" את המבחנים, המקלים מדי ולא ריאליים מספיק, אף אחד לא באמת יכול להתפלא שאחת היצרניות הלכה צעד קדימה ורימתה מעבר לגבולות החוק.
הבדיקה שלא בודקת כלום
כבר שנים רבות מאוד שממשלות בכל רחבי העולם מנסות להילחם בזיהום אוויר ממכוניות, וכפועל יוצא מכך לשפר את תצרוכת הדלק שלהן. כלומר - תצרוכת דלק נמוכה יותר, היא פועל יוצא של פחות זיהום ולהיפך. מלחמה שלכאורה לכל העולם אינטרס זהה בה, פרט לתעשיית הרכב - שבאמצעות לוביסטים נלחמת בה בעור שינייה. לא כי תדמית ירוקה זה רע, להיפך - אלא בגלל שהפחתת הזיהום מייקרת באופן דרמטי את המכוניות ופוגעת בריווחיות.
לאורך השנים, היצרניות לא רק טירפדו שלל יוזמות לשיפור הפיקוח ובדיקת מכוניות חדשות בנושאי זיהום ותצרוכת דלק, בין אם על-ידי הפעלת לחץ על ממשלות במדינות דוגמת גרמניה וארה"ב בהן מאות אלפים מועסקים על-ידי התעשייה, ובין באמצעות תרגילי מרמה מתוחכמים. רובם אגב, למרבה הצער, חוקיים לגמרי.
המקרה הברור, חד ומתסכל מכולם נוגע ללא ספק לכיס ולבריאות של כולנו: מבחני תצרוכת דלק במעבדה. אלו כוללים, שימו לב היטב:
- ארבעה ק"מ של נהיגה "עירונית" במעבדה, בלי התנגדות רוח
- שבעה ק"מ של נהיגה "בינעירונית"
- הבדיקות מבוצעות במתקנים פרטיים של יצרניות הרכב
- פיקוח על התוצאות - כמעט ואינו קיים
נשמע מגוחך? זה אכן כך. במסגרת התקנות המתירנות, נקבע "מסלול" מבחן פשוט ולא מציאותי. הוא כולל פרק שמדמה תנועה עירונית, באורך כולל של ארבעה
קילומטרים בלבד. מרחק זה צובר הרכב על-גבי פס נע בתוך מעבדה, כמובן ללא כל התנגדות רוח או (שיבושי) כביש, ובטמפרטורה נוחה של בין 20 ל-30 מעלות. המסלול כן כולל התנעה קרה (לאחר שהמנוע לא פעל מספר שעות), סדרת האצות, נהיגה במהירות קבועה, האטות יזומות ודימום מנוע וחוזר חלילה. כל זאת במהירות מרבית של 50 קמ"ש ובמהירות ממוצעת של 19 קמ"ש. אין פקקים, אין תמרוני חניה, אין עבודות בכביש.
לארבעת הקילומטרים ה"עירוניים", מצטרפת נסיעה של שבעה ק"מ נוספים במהירות ממוצעת של 63 קמ"ש, ומהירות מרבית של 120 קמ"ש. כאן אין התנעה קרה, אך יש גם האצות ובלימות, לצד נהיגה במהירות קבועה. שילוב של שני החלקים - אכן, 11 ק"מ בלבד של מבחן - יוצר את נתון תצרוכת הדלק שמשמש את היצרניות בקטלוג. בחלוקה לנהיגה עירונית, בין עירונית ומשולבת.
ההליך מבוצע על-ידי גופים בלתי-תלויים או ממשלות במקרים מסוימים - אך בעיקר על-ידי יצרניות הרכב בעצמן, במתקניהן הפרטיים. רשויות אירופיות מפקחות על הנושא, אך בעיקר בודקות שהמתקנים עצמם עומדים בדרישות התקן, ולאו דווקא מפקחות על ביצוע המבחנים בעצמם. את התוצאה של הפיקוח הלוקה בחסר והמבחנים המקלים, כולנו מגלים מדי יום בתחנת הדלק.
לכן, כאשר התקנות עצמן כל-כך מקילות והאכיפה כה רפה, מה הפלא שתעשיית הרכב מתפתה למצוא דרכים יצירתיות - חוקיות יותר או פחות - לעקוף אותן? את הרווח כולו הן שומרות בכיס, במקרה הרע אחת נתפסת ואחרי כמה התנצלויות והבטחה ל"שינוי", הזיהום חוזר חזרה.
לפנייה לכתב/ת 
