צומת הדרכים של השמאל / דעה

דוגמה נהדרת עלתה לאחרונה בדמות פנייתו של מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, מר אלון ליאל, וקבוצת דיפלומטים לשעבר לממשלת ברזיל. בפנייתם בחרו ליאל וחבריו לפעות בשדות-זרים ולתבוע מממשלת ברזיל שלא לקבל את מר דני דיין לתפקיד שגריר במדינה בשל עמדותיו הפוליטיות. אעמיד דברים על דיוקם: דיפלומט בכיר בדימוס, פונה בצורה עצמאית, עם דיפלומטים נוספים, וקורא לממשלת ברזיל שלא לקבל מינוי רשמי, חוקי ולגיטימי של מדינת ישראל, מכיוון שהאדם הממונה מאמין במפעל ההתנחלויות, מחזיק בעמדות מדיניות ימניות ומכאן, כאמור, הוא 'לא לגיטימי'.

ליאל בימים בהם היה מרוצה מהשלטון בישראל

• מצרים מגרשת את הפלסטינים מסיני
• היועץ המשפטי לממשלה הוא היועץ ותו לא
• גרמניה: איומים על המקומיים - התאסלמו או תמותו
  

עוד לפני כן, ליאל וחבר מרעיו, פעו בשדות אירופה וקידמו הכרה במדינה פלסטינית. לנגד עינינו אנו רואים רגרסיה עמוקה משני רעיונות ציוניים בסיסיים – הראשון: הענקת חירות קולקטיבית לעם היהודי; השני: יצירת כלי חילוני בדמות מדינה מודרנית לשם ביסוס וחיזוק החירות הקולקטיבית. קידום הכרה אירופית ב'מדינה פלסטינית' משמע פעולה עוקפת-עם לכפיית עמדתם, משמע הפיכת הדיון הפנימי המוכרע בכלים דמוקרטיים לדיון בינ"ל.

את מר דיין רודפים ליאל וחסידיו בניאו-סזון, מר דיין ניצוד בשל עמדותיו, בפני 'בית משפט של האומות' – הפעם ממשלת ברזיל. אם קידום ההכרה האירופית במדינה פלסטינית משמע חזרת רוח הרפאים של היהודי הבינלאומי, היהודי הקוסמופוליטי, 'תושב העולם'; מסע הציד הפוליטי, הסזון נגד דיין, הנו רגרסיה לימי המנדט הבריטי - גם כאן מכפישים ומלשינים ההגמונים-משמאל על בעלי הדעה השונה בפני הפריץ, מלשינים בפני שלטונות זרים ומקווים לדין עצמאי מדעת הקהל.

דיין. חווה את הניאו סזון על בשרו(צילום: גיל יוחנן)

המסקנה כואבת: מר ליאל וחבריו אנטי-דמוקרטיים, הם מסוכנים לדמוקרטיה, הם לא מקבלים את כללי המשחק כשאינם לרוחם. אינני צריך לנחש זאת, אלו הם דבריו בראיון לגלי-צה"ל ב-21.9: "אני מהמחנה שלי לא מצפה להגיע לשלטון, אם הייתי חושב שהמחנה שלי יכול להגיע לשלטון הייתי באמת עובד בישראל. האידאולוגיה שלי לא יכולה להגיע לשלטון בעתיד הנראה לעין".

דבריו הזכירו לי את דבריה של שרת החינוך לשעבר, וממקימי תנועת 'שלום עכשיו', הפרופסור יולי תמיר, בראיון לעיתון הארץ מה-13.8.1999: "כולנו הרענו להסכם אוסלו למרות שלא נולד באופן דמוקרטי, המגעים היו חשאיים, לא הייתה שקיפות ושיקרו לציבור בעניין זה, מה שטען הימין היה נכון...היו פגמים דמוקרטים קשים בתהליך הזה. בכל זאת אימצנו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק". ליאל כתמיר, בוגדים בדמוקרטיה מרגע שהיא מפריעה להגשמת חזונם לגאולה מוסרית – הסכם שלום.

מר ליאל כמו פרופסור תמיר, בפעולתם, מהווים רגרסיה מהפעולה שנקראת ציונות; לא רק שפעולתם מצמצמת את

החירות-הקולקטיבית של העם היהודי לקבוע גורלו בטיעונים פסבדו-דמוקרטיים. בפעולתם הם מקדמים ראייה קוסמופוליטית של היהודי כישות נטולת גוף, כרוח-מוסרית על פני תהום, זהות שחותרת לשלמות אידיאליסטית במחיר הקיום המעשי, זהות גלותית שהיה נדמה שהציונות הצליחה לנצח במהלך מאה השנים האחרונות, ביהודים רוח-הגלות חי, ואוכל את עצמו.

הרעיון הדמוקרטי-הייצוגי הנו אבן-יסוד בזהות הלאומית של העם היהודי מאז הקמת מדינת ישראל. העם בוחר את נציגיו,המנצחים מקבלים מנדט לקדם את העם והמדינה ברוח הרעיונות הערכיים בשמם נבחרו. פעולותיו של ליאל הן רק קצה הקרחון, עלינו להתמודד עם האמת: בשמאל הישראלי יש מגמה אנטי-דמוקרטית. אני אומר זאת כדיאגנוזה, כמסקנה של ניתוח המבוסס על תסמינים ולא על בסיס גחמה או משאלת-לב להכפיש יריב פוליטי.

השמאל הישראלי עומד בצומת דרכים בו הוא יאלץ לבחור אחד מן השניים: את מרות העם על גורלו גם במחיר אי-הגשמת האידיאולוגיה או את מרות האידיאולוגיה המוסרית על חשבון הדמוקרטיה וכפייתה בכוח-זר על העם. אנו כיהושע ממתינים, רואים לנגדנו מחנה וחרבו שלופה בידו, אליו שאלתנו מופנית: הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?