שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ספרי לנו, איך זה לרוץ יממה וחצי ברצף?"
    אשמורת משעל (24) קראה תיגר על זעקות גופה וגמעה ריצת אולטרה-מרתון של 200 ק"מ. כעת היא מספרת לאבינעם פורת מה קורה כשהגוף והנפש לא משדרים על אותו גל אחרי 50 שעות ללא שינה

    "התיישבתי עייפה וכואבת על החצץ. אמרתי לשני המלווים שלי, דודי רועי משעל וחברתי תמר לוי: 'זהו, אני פורשת'. הרגשתי כמו גופה מהלכת ולא האמנתי שאוכל להשלים את 20 הק"מ האחרונים. עוד קולגה שפגשתי, גיל הגדיש שגם רץ אולטרה, ייעץ לי לשקול שוב את ההחלטה. האופציות שלי היו להיכנע לשפל ולדיכאון, או לסיים כמנצחת גדולה. בסוף בחרתי באפשרות השנייה. ניצחתי! הרגשתי ווינרית!"

     

     

    ביום רביעי שעבר, בשעה 21:00, אשמורת משעל (24, 1.60 מ' על 50 ק"ג), הייתה אחת מ-17 רצים שיצאו מנקודת הזינוק בקיבוץ הזורע למרוץ מפחיד בן 200 ק"מ. היא סיימה אותו ביום שישי קרוב ל-12:00 בצהריים, כעבור 38:55 שעות של ריצה. כמעט יממה וחצי ללא הפסקה. לרוץ את המרחק, ללכת על הקצה.

     

    גם 200 קילומטרים קטנים עליה. משעל רצה בסובב העמק (צילום: פרטי) (צילום: פרטי)
    גם 200 קילומטרים קטנים עליה. משעל רצה בסובב העמק(צילום: פרטי)

     

    אשמורת משעל בפעולה עם המלווים. ללכת על הקצה (צילום: פרטי) (צילום: פרטי)
    אשמורת משעל בפעולה עם המלווים. ללכת על הקצה(צילום: פרטי)

     

    עשרה מתוך 17 רצים סיימו את מסלול ריצת "סובב העמק" בקיבוץ הזורע, בירת ריצות האולטרה (מעל למרתון בארץ). היא כמובן הייתה ביניהם. "לא נכנעתי לייאוש, הלכתי עם התקווה", היא מספרת. "אבי ערן נפטר כשהייתי בת שנתיים ולצערי לא הספקתי לדבר איתו. אמי, נירה (פרופסור לחקר המוח, א.פ) סיפרה לי שאבא שלי היה מאוד יצירתי וקרא לילדיו בשמות ייחודיים", היא מסבירה את הרקע לשמה הנדיר. לאחותה בת ה-22 קוראים תוואי ולאחיה מרחב.

     

    על אף שהיא משתתפת בתחרויות רק שש שנים, היא הצליחה לתעל את אהבתה למקצוע. בנוסף להיותה מדריכת קבוצת הריצה של צה"ל, עמותת אתגרים ועוד כמה גופים אחרים, היא הקימה מועדון רצים משלה. במועדון היא מעסיקה מאמנים, מדריכי ריצה, יועצים מנטליים, פסיכולוגים ועוד. "המטרה שלי היא להעביר את ההעצמה שרכשתי כרצה לאנשים אחרים", היא אומרת. זה אכן מצליח לה, הלו"ז היומי שלה עמוס לעייפה.

     

    "אחרי כל הסבל, יש את ההרגשה הנהדרת שעשיתי את זה" (צילום: פרטי) (צילום: פרטי)
    "אחרי כל הסבל, יש את ההרגשה הנהדרת שעשיתי את זה"(צילום: פרטי)

     

    הריצה הראשונה שלה ל-200 ק"מ, כמעט חמישה מרתונים בלי הפסקה ובוודאי בלי שינה, דמתה לגלגל ענק. פעם למעלה, פעם למטה. כמובן שלא האיצה, לפעמים נאלצה לעבור לקצב הליכה

    . היא עברה שלושה משברים שכמעט גרמו לה לפרוש בפעם הראשונה ולמחוק את התחושה שהיא ווינרית. "בפעם הראשונה זה קרה אחרי 120 ק"מ", היא נזכרת, "הרגשתי עייפה וסחוטה. אמרתי לעצמי: 'וואו, עוד 80 ק"מ, איך אעבור את המרחק הזה. במחשבה שנייה, "אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי להתגבר".

     

    המשבר השני היה אחרי 150 ק"מ. "הייתי כבר יותר מיממה על המסלול, סחוטה. מותשת. ב-15 הק"מ שלפני הנקודה הזו, פשוט הלכתי. היה קשה לרוץ. הרגשתי כאילו סכינים חותכות את כפות הרגליים שלי בכל צעד", מספרת אשמורת, "כשעצרתי, פגשתי את גלעד קראוס והוא עשה לי עיסוי ברגליים. הוא גם הזכיר לי אמרות כמו "לעולם לא נוותר', שנתנו לי את הכח להמשיך. מעבר לכך, לא יכולתי לבלוע עוד אוכל. כידוע, כל 10 ק"מ נהוג להכניס לפה חטיף או ג'ל אנרגיה, הייתי צריכה לרוץ 50 ק"מ על קיבה ריקה. במחשבה נוספת החלטתי, לא אכנע לרחמים עצמיים. אסיים כמו גדולה".

     

    "אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי להתגבר" (צילום: פרטי) (צילום: פרטי)
    "אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי להתגבר"(צילום: פרטי)

     

    המשבר השלישי והאחרון, כמו משה שכבר ראה את הארץ המובטחת, תפס אותה לקראת הסוף, 20 ק"מ לקו הסיום למעשה. "זו הייתה חוויה חוץ גופית. הנפש והגוף לא שידרו על אותו גל. לא ידעתי איך אצליח לגמור את ה-20 ק"מ האלה. למזלי, גיליתי שרוב יתרת המסלול מורכב מירידה", היא אומרת.

     

    אשמורת, מה יוצא לך מללכת "על הקצה"? למה לחוות את הסיכונים האלה?

    "כי זה באופי שלי. אם השגתי שיא, אני רוצה להשיג עוד שיא".

     

    "ללכת על הקצה זה באופי שלי" (צילום: פרטי) (צילום: פרטי)
    "ללכת על הקצה זה באופי שלי"(צילום: פרטי)

     

    אדם צריך לישון מספר מסוים של שעות, בדר כלל בין 6 ו-8, לא חלמת על מיטה ומצעים?

    "היה שלב שבהחלט רציתי לישון. גם לא הגעתי לתחרות עם שעות שינה עודפות. אם תחבר את ההכנות, החל מהיציאה מהבית לקיבוץ הזורע ובשטח עצמו, תגיע ל-50 שעות בלי שינה. זה המון. בוודאי שהייתי תשושה מאוד".

     

    מה חושבים כשרצים בודדים, את עם עצמך, במשך 200 ק"מ?

    "האמת, שהריצה היא ההזדמנות היחידה לא לחשוב על שום דבר ולא להיות מוטרדת מכלום. יחד עם זאת, בשלבים מסוימים היו אנשים שהגיעו לעודד אותי ולא רציתי לבד".

     

    "החלטתי, לא אכנע לרחמים עצמיים. אסיים כמו גדולה" (צילום: פרטי) (צילום: פרטי)
    "החלטתי, לא אכנע לרחמים עצמיים. אסיים כמו גדולה"(צילום: פרטי)

     

    בילדותה, אשמורת עסקה דווקא בהתעמלות, והתנסתה במספר סוגי ספורט נוספים בשיקגו, אליה הגיעה עם אמה שעברה השתלמות שם. "השינוי חל אצלי בזכות בן זוגה לחיים של אמא, איילון

     בז'ה. הוא חזק בתחום של הריצות הארוכות בארץ. מאחר וראיתי בו איש עם השראה, התחלתי גם אני לקחת חלק בפעילות הזו. אני זוכרת את עצמי רצה 3 ק"מ ומסיימת בקושי, אחר-כך 10 ק"מ.

     

    "בהמשך איילון לקח אותי למרתון ירושלים, ולמרות המסלול הקשה סיימתי אותו. אין כמו הרגשת הניצחון, לסיים מרתון ראשון בחיים. עשיתי את זה. משם עברתי לרוץ 100 ק"מ, ו-144 ק"מ. כל ריצה קשה, אבל מי שלא התנסה יתקשה להבין את הסיפוק. המוטו שלי כפי שלמדתי מחברים לריצה הוא: הכאב הוא זמני, התהילה היא נצחית".

     

    היעד הבא, 300 ק"מ?

    "בינתיים אין לי את היעד הבא. אני רוצה לנוח מהמאמץ הקשה. בעצם יש מטרה, לעשות בחו"ל ריצה של כמה ימים באזור כדי שאוכל ליהנות מהנופים".

     

    מה עם חבר שירוץ אתך את המרחקים האלה?

    "בינתיים עוד אין לי. אני מתכוונת לעשות בחירה מדויקת. יש לי מספיק זמן".

     

    כשיוסיין בולט וסגוויי נפגשים    (צילום: אבי מועלם)

    כשיוסיין בולט וסגוויי נפגשים    (צילום: אבי מועלם)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים