שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    בום בלב: לבכות שוב מול "בייבי בום"

    למרות הנפילות פה ושם לקלישאות, למרות הלחיצה על הבלוטות: ל"בייבי בום" יש קלף מנצח - רגע מרגש ומעורר הזדהות שכולנו רוצים לראות שוב ושוב. היא תגרום לנו לבכות, אבל לא תשבור את הלב, רק תאתגר אותו קצת

    כולנו מבשלים, כולנו שרים ורובנו – ככה מספרת הסטטיסטיקה – נכיר מקרוב לידה בשלב כזה או אחר בחיים. מהבחינה הזאת "בייבי בום", שעלתה אתמול (ד', 21:00, ערוץ 10) לעונה שלישית, היא הוורסיה הדוקו-ריאלית לריאליטי מטבחים ושירה. כי ממש כמו פו הדב, הסיפורים שאנחנו הכי אוהבים הם סיפורים על עצמנו.

     

    ביקורות טלוויזיה נוספות:

    "לה פמיליה": המשפחה שלכם מצחיקה יותר

    "המהפך": יש את זה ביותר סתום?

    "הישרדות": סלבס, שיעממתם

     

    אחרי שתי עונות בערוץ 10 כבר יודעים שיש להם ביד להיט – עם הנצח מכור לכל מה שקשור בהריון ולידה – וסוס מנצח לא מחליפים. השינויים בעונה הזאת הם קוסמטיים – הצילומים עברו מבית החולים בילינסון לבית החולים מאיר, את ד"ר יוגב החליפה ד"ר טל בירון (אשה! במחלקת יולדות! בהחלט התקדמנו בחיים), נוספו עשר מצלמות ברחבי בית החולים (עכשיו יש 50) ובעונה הזאת מצלמים את הזוגות כבר מהאוטו, ככה שכולנו נוכל להתפלל יחד אתם שהרמזור יתחלף כבר לירוק.

     

    את הבייבי שלו בחר הערוץ להציב דווקא מול "כפולים" החזקה בערוץ 2, שתעמיד לו תחרות לא פשוטה ברייטינג, אבל הדרמה ש"בייבי בום" מביאה איתה היא לא פחות עוצמתית. עובדה: מספרים לנו שוב ושוב את אותו הסיפור פחות או יותר, עם סטיות לפה ולשם. זוגות מגיעים לבית חולים, ממתינים פרק זמן, חווים כאב והתרגשות, מתנשפים ויוצאים עם תינוק. אנחנו מוכנים לצפות בנרטיב הקמאי הזה עוד פעם ועוד פעם במשך עונה שלמה, ובכל פעם להתרגש מחדש.

     

    את אותה הסדרה אפשר היה לצלם גם לפני 300 שנה,עם מיילדת שעוברת מדלת לדלת, וזה עדיין היה עובד. למרות הנפילות פה ושם לקלישאות, למרות הלחיצה על הבלוטות, הלידה היא רשת הביטחון הנצחית שתומכת בסיפור בכל פעם שהוא נופל.

     

    ד"ר טל בירון ()
    ד"ר טל בירון
     

    אני שומעת קולות שטוענים שמדובר בסדרה מציצנית ולמה לעזאזל אנשים רוצים להכניס מצלמה לרגעים הכי אינטימיים שלהם. בכנות, אני לא מבינה את הטענה הזאת. עזבו את זה שהמצלמות לא מורגשות (לא מדובר בצוות צילום אלא במצלמות קיר כמו ב"אח הגדול"), בהתחשב בעידן שאנחנו חיים בו, שבו שום דבר לא קרה באמת עד שהוא לא מתועד, משוגר אל האינטרנט וקוצר לייקים, הייתי מצפה שאנשים יפנימו ששיתוף בחוויה אינטימית הוא משהו מעצים, מרגש ומעורר הזדהות.

     

    ברור שיש אנשים שפחות נוטים לחשיפה וכאלה שיותר. ברור שיש גם אנשים שהצורך שלהם בחשיפה נובע מהצורך שלהם להיראות, אבל השאלה היא מה עובר בסופו של דבר על הצופה בבית, שיושב מול הטלוויזיה ונכנס לחדר הלידה וליחסים של בני זוג, שעוברים חוויה אינטנסיבית מאוד מצד אחד ואנושית מצד שני. אנשים שמסכימים לפתוח לנו דלת לחיים שלהם. איך אפשר להרגיש כלפי זה משהו חוץ מהכרת תודה? קשה לי להבין אנשים שמוכנים להתרגש, להתמסר ולדמוע וגם להחכים מסרטים עלילתיים שלא קרו באמת, אבל דוחים על הסף את החיים עצמם.

     

    הרי הכוח של "בייבי בום" הוא בדיוק בזה, במתח הבריא שבין תיעוד ריאלי ולא מייפה של חוויית הלידה, הכאבים, חוסר האונים, הפחדים, השריטות של הקרובים אליך, לבין התמיכה, ההתרגשות, ההתעלות. וכל זה עטוף בידיעה שאם סיפור נכנס לתוכנית, זה אומר שלפחות במקרה הזה החיים ינצחו. כי "בייבי בום" לא תשבור לנו את הלב, רק קצת תאתגר אותו, ואז תחזיר אותו קצת יותר רך.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוהד רומנו
    "בייבי בום". סיפורים על עצמנו
    צילום: אוהד רומנו
    לאתר ההטבות
    מומלצים