דייט במדבר, וצרפתי אחד שממשיך לנצל
גבולות. שוב חציתי אותם. המבט הנואש הזה שלו הצליח להעביר אותי בקלות מצד אחד לשני. והנה אני באה לגאול אותו, לעזור לו, והנה אני רק אעשה את זה ואת זה ואת זה, ואחזור לתפקידי שהוגדר מראש
איזה כיף שיש לי מירי שכזו. אני מגיעה אליה, סתורת שיער, זורקת שק של מילים מבולגנות, ואיכשהו תמיד היא מצליחה לסדר לי אותן. אולי זו השקיעה, אולי זו מירי, אולי זה השילוב הקטלני בין שתיהן. מה שבטוח זה שמירי היא שמש.
אז הכרתי אותו, הוא היה אחר. קצת מוזר. צרפתי קטן קומה עם מבטא כבד עד כאב. והוא לקח אותי בג'יפ לטיול במדבר, והוציא סלסלה קטנה עם מפה משובצת כמו בסדרות הבריטיות בערוץ הראשון, ודיבר על אהבה ועל האופק ועל הקו שמחבר בין המדבר לבין הלב.
אחר כך טיילנו בשקיעה. גם למדבר יש שקיעות. אוי, איזה שקיעות. פראיות כאלו, אין סופיות, אלוהיות כמעט. לא דומות לשקיעות האורבניות מהמרפסת של מירי בקומה העשירית. אבל אז, פתאום, הוא התחיל לבקש בקשות. קטנות כאלו. לא בבת אחת. כל פעם קצת. והביט בי במבט צרפתי ונואש. שרק אעזור לו בפייסבוק, ורק אעזור עם הבנק, ורק שאסביר לעובד שלו, ורק שאייעץ איך אפשר לשווק את העסק, ורק...
"היי הוייסה", עצרה אותי מירי. "התקבלת לתפקיד בת הזוג והפכת למנהלת השיווק של העסק".
"אבל...", ניסיתי.
"אבל", היא אמרה, "אם הוא צריך מנהלת שיווק, זה עולה כסף! כמה כיף שאפשר להפיל עליך את הכל, חינם, אין כסף, בשם האהבה" .
"אבל...." הבטתי בה בעיני עגל.
"אבל את טרף קל לאנשים ששמים לב שאין לך גבולות".
גבולות. שוב חציתי אותם. המבט הנואש הזה שלו הצליח להעביר אותי בקלות מצד אחד לשני. מהמפה המשובצת מול המכתש היישר אל השולחן מול המחשב. והנה אני באה לגאול אותו, לעזור לו, והנה אני רק אעשה את זה וזה וזה וזה, ואחזור לתפקידי שהוגדר מראש. "זה לא עובד ככה", היא אמרה.
גם הקודמת, נזכרתי, היתה בחורה ישראלית שתוך זמן קצר עברה לגור איתו ולנהל לו את העסק, בזמן שהוא המשיך לעשות מדיטציה מול האופק. אחר-כך היא ברחה.
במבט העגל התמה שלו הוא אמר לי: "אני לא יודע למה, כל כך לא יפה. היא פשוט הלכה".
"בטח הלכה", אמרה מירי, "אי אפשר להמשיך לעבוד בחינם לנצח".
"גם בעבודה זה ככה", הסכמתי איתה חפוית ראש. גם שם התחלתי בתפקיד מסוים, ותוך יומיים מצאתי עצמי עמוסה עד הצוואר, מנהלת את כל האופרציה. "ברור", היא אמרה. "אנחנו מתנהלים אותו הדבר בכל התחומים. את נכס למי שמעסיק אותך. אחרי המייל הראשון שאת עונה ב-2 בלילה בשבת, הוא מבין שהסכר נפרץ ושאפשר להמשיך להעמיס".
"והצרפתי?", שאלתי
"הלאה", היא ענתה. "תסתפקי בשקיעות האורבניות שלי".
נשמתי עמוק את הסיגריה. מפרשית ירוקה נגעה כמעט בשמש, ותל-אביב נראתה לפתע כמו קסם של בריאה. מירי חייכה, והחיוך שלה סידר לי תוך רגע את כל המילים המבולגנות והגבולות הפרוצים, והאהבות המזדמנות והעבודה. והכל היה ברור יותר, בהיר יותר. אדום יותר, מדויק יותר, כמעט כמו השמש של מירי. בעצם בטוח שמירי היא שמש.
לפנייה לכתב/ת 
